מחשבות פוליטיות

אחד הבלוגים הפופולאריים בתפוז נסגר ביוזמת כותבו, לאחר שהפורטל צינזר ללא הסכמתו 13 פוסטים, שבגינם איים אתר הספורט one בתביעת דיבה בסך 2 מלש"ח. הבלוגר המשובח "טרף קל" קורא לכותבי הבלוגים להתקומם.

לי הבעיה נראית סבוכה יותר. וכי למה לתפוז להסתבך בהליכים משפטיים יקרים שבסופם היא עלולה להפסיד, אפילו אם בסבירות נמוכה? לעיתונאים אין בד"כ את הבעיה הזאת, משום שברוב המקרים כלי התקשורת מגונן עליהם ומקטין את יכולת הסחיטה והצנזורה מצד בעלי כוח למיניהם. אבל מה יעשה בלוגר שכותב באתר פרטי משלו נוכח תביעות? עליו הרבה יותר קל לאיים מאשר על חברה מסחרית גדולה. אולי לקלינגר פתרונים.

ברוח ההתארגנויות של הזמן האחרון (ומברוק לעובדי קופי בין על ההכרה בוועד שהקימו לאחר מאבק קשה), אולי הגיע הזמן לאיגוד בלוגרים שיעסוק בסוגיות דומות, כולל מתן הגנה משפטית בעת הצורך. ניחוש פרוע: הרעיון כבר עלה בעבר פעמים רבות.

הנה כותרת לידיעה שניתנה בעמוד הראשי של וואינט היום:

כתבתי פוסט עצבני מהבטן אבל הוא נמחק, אז אעשה זאת בנקודות:

א. המעשה המרגש של ד"ר אסנת דור הוא התגלמות ההומניזם, מבלי שיש בכלל צורך לעסוק בשאלה מי צודק. בני אנוש הם בני אנוש בכל מקום, על כל מורכבותם, ואין מעשה יפה יותר מהבעת כבוד וחמלה דווקא בזמנים קשים כאלה של שנאה ופחד.

ב. הכותרת של וואינט מפספסת את הנקודה - מה ששווה דיווח הוא לא עצם המעשה, הטרוויאלי כמעט באנושיותו, כי אם התגובות הבהמיות בעקבותיו. מה שמדאיג, גם אם לא חדש, הוא שהתגובות הזועמות על דקת הדומיה - שלדרישת ד"ר דור כללה גם את הנפגעים הישראלים - הגיעו בעיקר מסטודנטים שלא ראויים לתוארם, ובהם פוליטיקאים עלובים מאגודת הסטודנטים, שהתנהגותם נוגדת את כל מה שיפה בציוויליזציה המערבית, שערכיה מבוססים על כיבוד ערך האדם, כל אדם, ובטח כזה שהוא בלשון הצבא המכובסת "בלתי מעורב".

ג. הכותרת היתה צריכה לעסוק במחאה ולא במעשה. או אם ללכת צעד קדימה (או אחורה, לעידן המודרני, שבו עיתונים לא התביישו להחזיק ביומרה של חינוך הציבור), היה צריך לכתוב את מה שלעולם לא ייכתב בוואינט:

חמלה? לא בבית ספרנו

סטודנטים במכללת עמק יזרעאל חוללו סערה בעקבות דקת דומיה לילדים ההרוגים בעזה

ד. כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את ההתבדלות והשנאה היוקדת כלפי כל מה שאיננו ישראלי או אמריקאי.

ה. חלופה לסעיף ד': כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את העובדה שאין לערכים שום משמעות. המשמעות היחידה מתגלמת ביצירת סערה שתלווה בהרבה רייטינג.

אגב, אם הרכב  150 המגיבים הראשונים לכתבה - שעל דבריהם ריפרפתי - היה מייצג את הציבור הישראלי, הייתי מחפש כבר מקום מקלט אחר. למרבה המזל, המוסכמה אומרת שהמגיבים לכתבות מסוג זה הם תמיד הקוטב הקיצוני, ובין אם זה נכון או לא, אני רוצה להאמין בכך כרגע.

אבל סטיתי. עורכי וואינט, עיתונאים שמחוייבים מעצם עיסוקם להיות רחבי אופקים ואיכפתיים, הם אלה שהרימו למגיבים להנחתה בליבוי יצרים ופאתוס, בהסתה מרומזת נגד ערבים באשר הם ערבים, ובחתירה תחת עקרונות הדמוקרטיה, המכירה בכך שכל בן תמותה הוא בעל זכויות בסיסיות, שהראשונה שבהן היא הזכות לחיים. כן, גם אם הוא ילד פלסטיני.

העורכים במקרה הזה סובלים כנראה מהיעדר הפרספקטיבה המאפשרת לעסוק בעומק הדברים, ולמקד את הדיווח במשמעות הצעד שעשתה ד"ר דור: אצילות אנושית, שאי אפשר לחלוק על הגיונה ושאיננה פוגעת בביטחון הלאומי. במקום זאת, מילאו האחראים לכותרת את תפקידם כמי שאמונים על שלהוב הציבור, על יצירת שרשור תגובות ארוך ככל האפשר, ובדרך, מה-זה-בכלל-משנה, שהעולם יתפוצץ (רחוק ככל האפשר מרחוב מוזס כמובן). לוּ היו לנו היום מנהיגים כהיטלר או מוסוליני, שכותרת חיובית בעניינם עשויה לעורר רשימה ארוכה של תגובות - או שהיו אוסרים מתיחת ביקורת עליהם - יכול להיות שאותם עורכים היו הולכים עם טעם ההמון, ומקפידים לא להרגיז חלילה אף אדם (חוץ מאנשים הזויים ולא חשובים כמוני). כן, אני מתכוון לכך, העיוורון עד כדי כך עמוק, וההיסטוריה מלמדת.

העורכים במדיה, וזה מתחיל בקודקוד, הם משת"פים של תרבות נחותה שהתפתחה באזורנו. הם כבר מזמן לא רואים בעיניים; הם חיים במטריקס עיתונאי שסדרי העדיפויות שלו מנותקים כמעט לחלוטין מערכי הדמוקרטיה המערבית. ולא, זאת לא רק הכותרת המינורית יחסית שהובאה למעלה, זהו קו מערכתי מתמשך שמקדש את הפטריוטיזם החלול, את המיליטריזם, את השנאה, את רדיפת הבצע והקניות, ואת השטחיות. אז מה אם חיים יבין ניסה להזכיר ערב פרישתו שהעיתונות עוסקת בשאלות של חיים ומוות, ועל כן עובדיה צריכים לקחת את תפקידם ברצינות.

אם להיסחף לשניה, או דווקא להרגיע, גם במקרה שבו היו סוגרות על ישראל מעבריה השונים שתי חונטות, צבאית וכלכלית, שכל מה שהן מציעות זאת אג'נדה לא-דמוקרטית הבנויה על הפחדים הקמאיים ביותר של הציבור ועל חולשות האנוש שלו, היה וואינט נותן לכך יד. אה, סליחה, זה כבר קורה. הסיבה לכך היא בּוּרות עמוקה, הלובשת לעתים צורה של אדישות לכל מה שהוא בעל משקל, ולהתייחסות ראויה לאחר. בעיני ראיתי זאת, ומקרוב. יצא לי לא פעם לתהות על כך שעולמם הרוחני של עורכי חדשות מסוימים מורכב מכדורגל, פלייסטיישן וכוכב נולד. טוב, גם עמוק באדמה והסופרנוס עוררו ריגוש בשעתם.

לזה יש להוסיף את מצוקתם האמיתית של עורכים אחרים, שהם אנשים מצוינים, איכפתיים ומעמיקים: כלי התקשורת לא מעוניינים שיתנו ביטוי לרעיונות מתקדמים. המסר העובר הוא שבשביל קידום יש ליישר קו, לא לערער על צו המערכת. אם עורך יעז לעסוק בדברים שמעבר, הוא ימצא עצמו נזוף ומבודד מעט. אם ממש יתעקש, יהפוך במחי מלחמת ברירה ל"טראבל מייקר" ולא ישרוד. רד אל הקרקע עפיפון, או שלא תהיה כאן.

עם כוח עבודה שכזה מאוד נוח למו"לים: אנשים חסרי כוח עולים פחות, מצייתים יותר ולא מביעים שום התנגדות לסיקור שסופו שפך דם, ניכור, והתרחקות מהעקרונות היפים שעלו לאנושות בדם רב ובסבל נורא (מגילת זכויות האדם שבאה בעקבות השואה, למשל). אין ברירה, צריך לשרוד בשוק האכזרי. במקרים קיצוניים, עורכים מסוימים אף יזמזמו תוך כדי כך בקלולסיוּת מוחלטת את שיר האירווויזיון של בועז מעודה. המתוחכמים יילכו על משהו מחו"ל.

מהעורכים הראשיים ועד לכתבים ולעורכים הזוטרים, מה שעומד היום על הפרק הם לרוב שיקולים מסחריים, קונפורמיזם והיעדר מבט על התמונה הכוללת. חריגה מהקו היא משהו שאפשר לעשות בשיחות קפה ולפעמים אפילו בישיבות, אבל לא חס וחלילה בעבודה ממש. שלא יגיע לקוראים. כי ככה זה. זה פשוט כך. אחרת אי אפשר לשרוד. זאת דרישת המערכת.

ושיתפוצץ העולם!

פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה"

רוני בראון נולד מחדש. כך לפחות מספר לנו רביב דרוקר. בכתבה שנונה שהתפרסמה ב-Ynet לפני יומיים, משרטט דרוקר באמצעות שישה סיפורים איך הצליח שר האוצר של כולנו לכפות על עצמו איפוק, להסתיר את היהירות, הקריזיונריות, הקוּטריות, הזחיחות והמרירות, ולהציג כלפי חוץ ארשת בוגרת ומתונה יותר. הכתבה מרתקת ונקראת בגמיעה, בזכות כישרון הכתיבה המשובח של דרוקר.

אבל יש גם בעיות, שתיים עיקריות. הראשונה היא רכילאות היתר. אפשר ללמוד המון דרך הסיפורים, אבל רק על האופי של בראון. אף מילה על המדיניות שלו, אף מילה על השאלה אם הוא מקדם את מדינת ישראל - תפקידו העיקרי, צריך להזכיר. הכל אישי, על פי מירע המסורת של העיתונות הפוליטית. משום שמדובר בכתבה שנועדה ל”בלייזר”, הייתי מוותר מראש ובשמחה על הטהרנות, אלמלא הבעיה השנייה, החמורה הרבה יותר, המתבטאת בפסקאות הסיום של הכתבה:

“בחדרי חדרים עדיין תפגשו את היהירות, הזחיחות והמרירות, אבל בחוץ הוא כבר מצליח לכבוש את עצמו. שביתת מורים שלמה מתנהלת בחוץ, ובר־און חולה התקשורת סותם את הפה. לא מופיע, לא מתראיין…

“בגדול, עושה רושם שהקרום החדש (קרום האיפוק. נ.י) מגן עליו. הוא גם מצליח להבליט את התכונות הטובות שלו: היכולת ללמוד חומר במהירות, הנחישות לא להילחץ ולא להתקפל, והנכונות לתת גיבוי. אם הקרום הזה יתעבה, אולי רוני בר־און עוד יהפוך בלי כוונה לשר אוצר טוב".

מה הבעיה באיפוק ובמשאלה שבראון יהיה שר אוצר טוב? הבעיה נעוצה כמובן בכשל רטורי בסיסי של קשר סיבה ותוצאה, המייצג נאמנה את השקפותיו של הכותב בנושא. האם שר אוצר טוב (תוצאה) הוא זה שיש לו קרום איפוק עבה (סיבה) וזה שנותן גיבוי לפקידיו (עוד סיבה)? כמובן שלא, אבל דרוקר לא עוסק בכך. על פי הגיונו, ככל שבראון יריב עם פחות אנשים, ילמד מהר יותר את החומר, לא יילחץ ויתקפל (מול מי? המורים, למשל) וייתן גיבוי - כך הוא ייעשה לשר טוב יותר.

פראבדה קפיטליסטי

אם קוראים לך במקרה נוחי דנקנר, נוני מוזס, משהו שנגמר ב”עופר”, אריסון או ורטהיים, הרי שבראון הוא כבר שר אוצר מעולה. ראו איך הוא שומר בחירוף נפש - ובאיפוק בריטי ממש! - על הקופה מפני “פרזיטים” כמו המורים, ניצולי השואה, הילדים בסיכון, משתכרי שכר המינימום, החולים המאושפזים במסדרונות (בזכות יחס מאוד חסכוני של מיטה לנפש), ושאר האזרחים שלא היה להם הכישרון, המזל או הנבזות לעשות הרבה כסף. ככה זה טוב. עכשיו, אחרי שהעיף את זליכה והביא את מנכ”ל “הוט” לשעבר - מרובה הקשרים - לראשות אגף התקציבים, נפתחת הדלת לעוד קומבינה לטובת האחים עופר. כמה טוב גם שסיבסד את המעסיקים ב-5 מיליארד שקל בשנה. זה שר אוצר בונבון!

שר האוצר שכה היללת, הקורא דרוקר - ובראון יוצא גדול מהכתבה - הוא משתתף פעיל בפירוקה של החברה הישראלית, באמצעות המשך הפרטת השירותים הציבוריים והתעלמות ממושג הבסיס שאינו קיים אצלנו: זכויות חברתיות. קרא מה כתבה יולי תמיר ב-2003 על סוגית המורים. קרא את פלוצקר מסביר מהו ההבדל בינינו לפינלנד בחינוך (פער שכר של 30 עד 52 דולר לשעה), נושא שלקחת בו צד נגד המורים.

רבע מהנזקקים בישראל שקלו להתאבד, 89% מהם מדווחים שאין להם כסף לחינוך משלים לילדיהם, ול-95% אין כסף לטיפולי שיניים. באוצר חוסכים גרושים על גבם של פליטי מערכת החינוך בכיתות י”א וי”ב, שעל פי כל המחקרים יהפכו בסוף לנתמכי הקופה הציבורית, ועיתונאי ישר, רציני ובעל השפעה רבה כל כך, מודד את הצלחתו שר האוצר במושגים של “נחמד” או “לא נחמד”? כמה שטחי אפשר להיות? או שמא קבוצת ההתייחסות של העשירון השמיני ומטה פשוט איננה רלוונטית?

הימים האלה הם ימים של חושך גדול בתקשורת הישראלית, וכל הפרצופים המחייכים באולפנים הנוצצים לא יסתירו את מה שרוחש מתחת לפני השטח. הציבור לא מעריך את העיתונאים והוא יודע מדוע: האתיקה הלכה פייפן. העיתונאים עצמם נמצאים במצוקה: או שהם צעירים וחלשים מכדי לפתח בכלל מודעות לכך שהם משרתי ההון ושימור הסדר הקיים, או שהם “סתם” חורקים שיניים ומחכים לימים טובים יותר, או שהם - בייחוד הבכירים שבהם, בעלי ההבנה המעמיקה על מה שמתרחש - פשוט מתקרנפים ועושים ראציונליזציות, כדי להסביר לעצמם מדוע מכרו את האינטגריטי המקצועי שלהם למו"לים בעלי ההון, המרפדים אותם במזומנים.

בכל מה שקשור לכלכלה, מרבית כלי התקשורת בָּארץ זבת החלש והדבש שלנו נוהגים כ"פראבדה" קפיטליסטי, והנורא מכל הוא שהציבור ברובו כלל לא מודע לכך. כך לימדוני בבית הספר לעיתונות: תקשורת חופשית רק לכאורה, מסוכנת הרבה יותר מכל פראבדה או תישרין, משום שהיא נותנת אשליה של חירות. התפיסה ההיסטורית של ממשלות כמקור צנזורה בלעדי, והמנגנונים הסמויים של העסקים הפרטיים, מקשים על חשיפת הצנזורה - ואולי עדיף לומר “הכוונה" - של בעלי ההון על התכנים המתפרסמים בכלי התקשורת שלהם.

כולם מאוד אוהבים לאהוב את רביב דרוקר, כולל אותי, אבל הגיע הזמן לומר שלאחרונה מתברר ביותר ויותר מקרים - הנזיפה במשפחה הענייה שפונתה מגבעת עמל, למשל - שהעיתונאי האבסולוטי, הישר ורב ההשפעה הזה, הוא גם ניאו-ליברל די אדוק, שפיספס איזו נקודה בבדיקת העומק של מהות השליחות העיתונאית שלו: קידום טובת הכלל, כל הכלל, מכל העשירונים. ודרוקר, בדיוק כמו בראון, הוא אייטם לגיטימי, משום שהוא משפיע מדי יום על עיצוב תודעתם של מאות אלפי ישראלים.

עדיף לשתף פעולה ולשתוק - מצב העיתונאים בישראל

בספר חדש מתארת העיתונאית נעמי קליין את הדרך שבה השתלט הקפיטליזם על העולם ב-30 השנים האחרונות, וביתר שאת מאז נפילת הגוש הקומוניסטי (הרחבה בפסקה האחרונה בלינק). היא מדגימה היטב עד כמה הקפיטליזם הוא אידיאולוגיה לכל דבר, שאותה נושאים בעלי עניין חזקים במיוחד, ששולטים בתקשורת, תורמים לפוליטיקאים ומיומנים מאוד בהפצת שיח ושפה המתאימים להם.

אחת מאמונות היסוד שהצליח הקפיטליזם להטמיע חזק ועמוק, היא שהמדינה והשירות הציבורי תמיד ישיגו ביצועים טובים פחות מהשוק החופשי. אבל זה ממש ממש לא מדויק. רק אתמול כתבתי על נועה קולפ שהתייחסה לבנקים בבעלות המדינה כאל רעיון לאנשים "לא שפויים". קולפ היתה אמורה לדעת שבנק לאומי, שלמדינה 35% בו – כולל גרעין השליטה – דווקא מרוויח לא רע.

הערב קיבלה קולפ רוח גבית מעוד כתב בערוץ 10, דב גילהר (הערה: ריבוי הביקורת בבלוג על ערוץ 10 נובע רק מכך שזהו הערוץ שבו התרגלתי לצפות. בעבר עבדתי בערוץ כמה חודשים ככתב וכתחקירן, ובנענע ניהלתי ב-2006-2007 את הטמעת הווידאו מחדשות 10 באתר). בפרוייקט החשוב שלו על הבירוקרטיה, הביא גילהר סיפור קורע לב על אישה, חולת אסטמה קשה, שכבר שנים סובלת מעולה של הבירוקרטיה ומיחס גרוע, במסעה אחר דירת שיכון ציבורי שתתאים לצרכיה.

אלא שבסוף הסיפור מצא גילהר טעם לפנות אל פקידי המדינה בהטפת מוסר שאין לה שום קשר למציאות, ומשקפת שוב את ההטיה האידיאולוגית של העיתונות בישראל לטובת ההון (בדיווח זה מוחלט, בפובליציסטיקה עוד יש מעט גיוון). אני מצטט את הדברים של גילהר מהזיכרון, כי קטע המעבר לא עלה לרשת:

"שואלים אותנו מה אנחנו רוצים מהפקידים במגזר הציבורי. אומרים לנו שהם עצמם אוכלוסיה חלשה. אז אנחנו אומרים: אנחנו רוצים מהפקידים שירות בדיוק כמו במגזר הפרטי". גילהר המשיך ואף הפליא במשל, המבוסס על עקרונות הקודש של השוק החופשי: דמיינו לעצמכם, פנה אל הפקידים, שיש מדינה מתחרה בשם "ישראלה", שהאזרחים יכולים לעבור אליה ולשלם לה מסים. מה יקרה אז, מי יפרנס אתכם?

אז כשירות לגילהר ולצופים שהשתכנעו מהטיעון הדמגוגי, הנה כמה דוגמאות שאספתי בפחות מחמש דקות מהאינטרנט, שמוכיחות שדבריו הם הבל ורעות רוח ושגם התחרות אינה ערובה לשירות אדיב או יעיל. אפילו לגילהר, שלעניות דעתי חוטא חטא חמור לשליחותו, לא הייתי מאחל להסתבך עם החברות הבאות, שמבחינתו הן ודאי "בדיוק כמו במגזר הציבורי".

בנק הפועלים

להלאים את שרי

באורח פלא, חיזוריו של יוסי גורביץ על דלתותיהם של בנקים פרטיים ומופרטים לעילא, לימדה אותו שלעתים השירות במגזר הציבורי טוב הרבה יותר. ואולי צריך להסיק מזה מסקנה גם לגבי הפרטת חברת החשמל? (טור טוב במיוחד, מומלץ מאוד לקרוא)

הוט

חמים על הוט

בחברת הוט אף פעם לא נרשמה תקלה בגביית תשלומים מהצרכן, אך רק נסו לחפש אותם כשמשהו יתקלקל לכם (טור זועם במיוחד שלי בנענע, מלפני כשלושה חודשים)

(אגב, על מעללי הוט לא תוכלו לקרוא ב-ynet, כי בעל המניות הגדול ביותר בחברה הוא נוני מוזס. כאן הרשימה המלאה של הבעלים. פה תוכלו למצוא עוד המון חומר על מעללי החברה הפרטית, זאת שהשירות הוא הא'-ב' שלה, וכאן כתבה חיובית על החברה מוואינט, ללא הגילוי הנאות הנדרש.)

ויזה כאל

המזוכיסט המאושר

מזוכיסטים? נסו פעם להתקשר לשירות הלקוחות של ויזה כאל. 

איקאה

מחכים לאיקאה

חיפוש אחר רהיטים לדירה הפך לסיוט מתמשך במתחם איקאה בפולג. שירות גרוע, נהלי עבודה הזויים ותשלום עבור רהיטים שלא קיימים – זה מה שמחכה לכם אצל ענקית הריהוט השוודית

סלקום

השירות אזל

בסלקום עושים אירוע לעובדים, רק למה זה אומר שעכשיו תקבלו שירות פחות טוב?

זה לא עסק

מנוי עסקי של חברת סלקום חויב על מוצרים שלא ביקש, וכשדרש מהחברה הוכחה לחתימתו הם טענו כי הם לא מחויבים לשמור אותה

ועוד מהכוכבת הנולדת בסלולר...

סלקום סיפקה מכשירים פגומים - ותפצה את הלקוח

בית המשפט קבע כי סלקום סיפקה ללקוח מכשירים עתירי תקלות, והפרה את ההסכם עימו הפרה יסודית

מלון מג'יק פאלאס - אילת

במילה אחת - שרות גרוע

בטופס הסטנדרטי של בית המלון לא היה מקום לשרשרת התקלות הארוכה של משפחה, שיצאה לנופש באילת. בית המלון: בחופשה הבאה יקבלו 25 אחוז הנחה

ומשהו בהפוכה:

ביקור מפתיע לחיוב בלשכת התעסוקה

אוקיי, נראה שהרעיון ברור, וגם אין לי ספק שכל אחד מהקוראים יכול לשלוף מזיכרונו היתקלות עם שירות גרוע בשוק החופשי והתחרותי שגילהר כה הילל, ואולי אפילו שירות סביר במגזר הציבורי (לי אישית יש זיכרונות חיוביים ביותר מהשירות המהיר והאדיב שקיבלתי במס הכנסה ובמע"מ, כאשר הקמתי חברה (ע"ר) לפני כשנתיים וחצי).

בנקודה הזאת עולה שאלה מרכזית:

אם כל כך פשוט להוכיח את הדברים, מדוע רובנו ממשיכים לאכול את הלוקשים שהאכילו אותנו מינקות, על כך שהיד הנעלמה של השוק החופשי היא ההגדרה המילונית ליעילות, בעוד שהשירות הציבורי קטסטרופלי? ומדוע אנחנו אוכלים בכל שנה את הלוקשים של האוצר, על כך שחובה להפריט, כי ככה הכי יעיל וכיוצא באלה אמירות שבמקרה הטוב הן חצאי אמת?

נעמי קליין, על פי ההרצאה המרתקת שלה (המקור כאן), טוענת שזהו פשוט מסע של שטיפת מוח מצד ההון, שמתנהל כבר עשרות שנים במטרה ברורה ונהירה לכל יונק שכבר צימח אי שם פלומת שיער – מסירת נכסי מדינות לידיים פרטיות במחירי סוף עונה (כנסו-כנסו לאתר על האחים עופר). אותם בעלי הון מפטרים אט-אט את העובדים הוותיקים והמאוגדים, מצמצמים את כוח האדם, ואת אלה שכן נשארים מעסיקים לא פעם בתנאי עבדות מודרנית. כך גדלים הרווח והעושר בשיעורים פנטסטיים בזמן קצר.

בחלק השני של פינת הבירוקרטיה הביא גילהר (שאת כתבות הצבע שלו אני מאוד אוהב) את "מצעד הפקידים" של פינת הבירוקרטיה. כל חמשת הפקידים שהוצגו נתנו לנושא/ת המצלמה הנסתרת שירות מהיר ויעיל, אבל על הסגנון בהחלט לגיטימי להעלות השגות, ואולי אף קשות. לא נעים לשבת מול פקיד שמנפח בלון ממסטיק (וכחלק מהסחבקיות מציע מסטיק גם ליושבת מולו, ומוסיף "אל תתביישי"), זה לא סימפטי במיוחד לשבת מול פקידה שלא משחררת חיוך, או מול אחת שעסוקה בזמן השירות בשיחות שאינן קשורות לנושא המטופל.

אך כאמור, כולם היו יעילים ועשו את עבודתם במהירות, מה שעדיין עדיף בעיני בהרבה על פני שיחות הטלפון המייאשות שניהלתי כל כך הרבה פעמים בעשור האחרון למוקדי שירות "אמריקאיים". השיחות הללו תמיד מתחילות באדיבות נוסח "שלום, כאן  *****, מה אפשר לעשות בשבילך?", אך פעמים רבות מדי נגמרות בזעם וייאוש.

ועוד מילה אחרונה על המתודולוגיה של פינת הבירוקרטיה. רק עמוק בתוך כתיבת הפוסט הזה (כמה תמים אני) עלתה בדעתי המחשבה שצולמו הרבה יותר מחמישה פקידים לצורך הכתבה, ושנבחרו רק אלה המתאימים לתזה, כולל אחד מקסים במיוחד מהביטוח הלאומי, כדי שיהיה לנו מנצח... זה הרי החלק החשוב ביותר בכל תוכנית בידור. אין לי מידע בעניין כך שזהו רק ניחוש, אבל לא כזה שהייתי מבטל בשנייה, אם להסתמך על היכרותי המסוימת מבפנים ומבחוץ עם "תעשיית" החדשות בטלוויזיה.

לפני כחודש אמר העיתונאי ארי שביט, שבשורה התחתונה מי שמנהלים את מדינת ישראל הם שני הבנקים הגדולים, פועלים ולאומי. הבנקים הם אלה שמחליטים למי ואילו פרוייקטים עסקיים לממן, הם חזקים במיוחד במסדרונות הכנסת באמצעות לוביסטים, ולח"כים כדאי מאוד לשמור איתם על יחסים טובים, משום שכגורמים הכלכליים החזקים במשק, יש להם הכוח להשפיע על הרכבי הרשימות.

בבחירות הקודמות לכנסת אף התמודדה רשימה, שהמלחמה בבנקים היתה הסעיף העיקרי שלה. בראיון לנענע טען ראש הרשימה - ובעליה של חברה המתמחה בייצוג נתבעים על ידי הבנקים - אלי לוינגר, כי הבנקים מסוכנים לחברה הישראלית פי כמה מהחמאס. בקריאה ראשונה זה נשמע הזוי ולא אמין, אך עיון נוסף בראיון מבהיר עד כמה הדברים לא מופרכים.

והנה, החל מאתמול, שותפים הבנקים לעוד קו אתי שנחצה, באדיבותו של ערוץ 10. דווקא באחת מתוכניות האקטואליה הטובות ביותר בטלוויזיה בישראל, לונדון את קירשנבאום, החל אתמול שידורה של פינה יומית (דקה 34:30, ניתן לדלג. כאן זה ב-33:50) של תוכן שיווקי שקוף מטעם בנק הפועלים, כשלוגו ערוץ 10 מתנוסס מעל - במקום אייקון הפרסומות - בניגוד מוחלט להוראות הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו.

מיקום הפינה ברצף התוכנית (ללא הודעה על "יציאה לפרסומות") התאפשר ודאי בזכות תעריף גבוה במיוחד ששילם בנק הפועלים לחדשות 10. בעסקה המפוקפקת הזאת הוכיחה חדשות 10 אחד משני דברים: או שגם בעיתונות הכל שאלה של מחיר, או שהעיתונאים בערוץ מצויים במצוקה בלתי נסבלת מול בעלי הערוץ, המכתיבים להם את הזניית המקצוע בדברים הכי בסיסיים.

ייתכן שעוד נשמע את דרוקר, שלח, אילון, חיימוביץ, בן דוד, קרא או עיתונאים אחרים, יוצאים נגד עסקת הקלון. נקווה לפחות שכך יהיה. עד אז, השתיקה לנוכח הכניסה הבוטה של תוכן שיווקי לחדשות, בניגוד חד למסקנות החד-משמעיות (PDF) של הוועדה בנושא, בראשות פרופ' אסא כשר, היא ביזוי הרגולטור וזלזול בוטה ב"צרכנים", אלה שפעם, לאורך כ-200 שנה מאז המהפיכה הצרפתית, נקראו אזרחים.

האתיקה במדינת ישראל מידרדרת מיום ליום, ובכל פעם אנחנו מתרגלים - לעתים במודע ולרוב לא - להשחתות נוספות במורד המדרון החלקלק. מי היה מעלה על דעתו לפני עשור, למשל, ראש ממשלה תחת סבך חקירות פליליות חמורות, הממשיך בתפקידו כאילו כלום?

בקצב הזה לא ירחק היום, שבו ייראה לנו אך טבעי שאת מהדורות החדשות עצמן יגישו טלרים מצטיינים מהבנק וסמנ"כלי שיווק של חברות גדולות, כשהאינטרסים המסחריים שלהם, השונים תכלית השינוי מאלה של ציבור האזרחים, מקבלים ביטוי בכותרות הראשיות. השיחדש של אורוול מ-1984 כבר לא עד כדי כך רחוק מאיתנו, אלא שאת המפלגה מחליף התאגיד (ומלחמות, אגב, משרתות היטב לא מעט תאגידים). ככה זה בעידן שבו אידיאולוגיית תאוות הבצע השתלטה על העולם. בעצם, האם זה לא המצב כבר כעת?

(ניתן לשלוח תלונה לנציב פניות הציבור ברשות השניה בלינק הזה. הטופס נוח ומהיר למילוי)