עליזה שונאת את שמה.

יש בו מחוייבות להיות תמיד שמחה.

מחייכת חיוך צהוב, מרגישה את קצות שפתיה מתעקלות למעלה במאמץ. התמונה התלויה על הקיר מביטה בה מתוך מסגרת דהוייה, שופטת ומכריחה אותה לחייך. הגבר שבתמונה חבוש כובע צילינדר שחור המסתיר לו את אוזניו. השיניים מתאימות, בולטות מעט מהחיוך שלו.

אולי זה הארנב שלה?

חייבת לראות את האזניים. היא מפלבלת בעיניה, מאמצת אותן לראות, אך הצילינדר נשאר במקומו.

"תורידו לו את הכובע". עליזה מתחננת וכשזה לא עוזר היא מתחילה לצרוח - "תוריד את הכובע". ידיה מודבקות, קשורות למיטה, מתקשות מהמאמץ להשתחרר. היא צורחת לחלל הריק, לאלוהים, לאלים, לכל מי שמוכן לשמוע אותה.

"זה שוב חוזר, עליזה בהתקפה", היא שומעת את קולה של המפלצת הלבנה שמגיעה לדקור אותה בזרועה ושוקעת לחלום שחור. כשפוקחת את עיניה לאחר שעה או יום או יומיים, התמונה לא שם.

היא חייבת להיות סבלנית, חושבת לעצמה.

בדיוק כפי שאמא לימדה אותה כשבאה לספר לה על משחקי הארנב עם אבא. איך הוא מבקש ממנה למצוא לו את הארנב ולעשות עמו דברים משונים.

"תהיי סבלנית עמו", אמרה אמא. "הוא הרי בכל זאת מביא לנו את הכסף הבייתה".

עליזה הייתה סבלנית.

באמת הסבלנות משתלמת אמרה לעצמה כשיום אחד הודיע לה אבא שהיא כבר גדולה מדי למשחקי ארנבים והיא כל כך שמחה.

סבלנות.

היא תחכה שקטה עד שישחררו אותה מהכבלים המדביקים את ידיה, מונעים ממנה ייעודה ותהיה חופשיה למצוא אותו.

מחשבות כעשבים שוטים יורדים ממוחה ומשתרגים אל כל תא ותא בגופה.

מחשבה חופשיה.

לא ניתן לכבול אותה למיטה.

לא יכולים להזריק לה מאום  - כל עוד היא שקטה.

לכל דבר ביקום יש משהו שמייעד אותו, הוויה שמצדיקה קיומו, היא חושבת לעצמה.

השמש מצדיקה קיומה על ידי גופות מזיעים, מתלהטים, אדומים, שוכבים פרקדן על שפת הים, על ידי החמניות המכורות לאורה ומזיזות ראשן הנה והנה לפי כיוון האור.

גורדי השחקים על ידי המעליות הטסות מהקומה הראשונה לקומה תשעים ותשע ונופלות כמו אבן לבאר עמוקה.

המשוררים על ידי הכאבים והאלכוהול.

הים על ידי הדגים והאצות.

האנשים על ידי הכבוד והאהבה

והיא, עליזה, על ידי ארנב.

שיהיה עם שיניים בולטות, אוזניים מחודדות ושעון. הכי חשוב שיהיה לו שעון שיסדר לה את הזמן, שיקצוב אותו. השעות עפו כנוצות ברוח והיא הייתה זקוקה למשהו שיודיע לה מתי היא מאחרת, מתי מאחרים, מתי היא מקדימה, מתי מקדימים אותה, מתי אוזל שעון החול.

כלהקת עופות בר צווחים העפים לארצות החום, עלו בה זכרונותיה מעבודתה במשרד קטן עמוס לעייפה בריח של טחב, ברחוב אלנבי. אצל עורך דין מזדקן.

באותה תקופה חייתה בליבה תקווה גדולה למצוא את הארנב. ברגע של גילוי לב, כשסיפרה לעורך דין על חיפושיה הבלתי פוסקים, הבטיח לעזור לה למצוא אותו אם תואיל לשבת עליו פעם ביום עם שמלה מורמת ולעשות לו נעים.

לא היה אכפת לה במיוחד לשבת עליו. וכך, כל יום בהפסקת הצהריים, הייתה מפשילה שמלתה, יושבת על אברו הקשה וזזה לפי הקצב שהכתיב לה. הוא היה צועק - עליזהההה, עליזהההה והיא הייתה מותחת את שתי זויות פיה במאמץ למעלה. אחרי שהוא היה גומר והיא הייתה גומרת להכניס את כל הדפים לתיקים המתאימים ולהדפיס לו את החוזים, היה מלווה אותה לדירתה. בדרך היו בודקים ברחובות ומחפשים את הארנב. מעולם הוא לא הצליח למצוא אותו. אבל - לפחות בזכות הכסף ששילם לה הייתה יכולה להרשות לעצמה דירה קטנטונת ברחוב יונה הנביא. היא הייתה מסתובבת בלילות ברחובות, בבתי הקפה, בברים, מחפשת את הארנב. כולם מחפשים משהו, זה נותן מטרה וכשיש מטרה יש משמעות, כך חשבה.

פעם הייתה בטוחה שמצאה אותו. זה היה כשישבה בבר אחד, שתתה כמה כוסות של יין אדום. לידה הוא ישב. היו לו שיניים בולטות, אוזניים צרות בחלקן העליון, עיניים מעט אדומות. כשהוא חייך אליה חיוך ארנבי ידעה עליזה שחיפושיה הגיעו לקיצם. היא חייכה אליו בחזרה והוא התקרב אליה. "אני חושבת שמצאתי", אמרה לו. "גם אני מצאתי", אמר ולא הוסיפו עוד לדבר. הייתה ביניהם הבנה שעולה על כל מילה שיכולה הייתה להאמר. הרי הוא היה הארנב שלה. כשבא איתה לדירתה והכניס את אברו לכל חור שהיה בגופה, דופק בדלת נשמתה עוד פעם ועוד אחת, מתנשם מהמאמץ, לא הייתה מאושרת ממנה. סוף סוף תמו חיפושיה.

אחרי שעה הארנב בדק בשעונו וראה שהבוקר מזיע, דופק בחלון.

"זה הזמן ללכת".

"לאן אתה רץ? רק מצאתי אותך." בכתה עליזה בדמעות לא עליזות ואז התעשתה וחייכה את החיוך שלה, המאמץ את זויות הפה, הרי בכל זאת - זהו שמה. הוא שוב הביט בשעון. "אני צריך לזוז". הוא נע בחוסר נוחיות לנוכח מבטה שנצץ באור מוזר. כשפתח את הדלת ידעה עליזה שהיא לא יכולה להרשות לו ללכת. היא קפצה עליו מהמיטה והחזיקה לו בחוזקה את הרגל, מחבקת אותה כאילו זה הקש האחרון.

"עזבי אותי, משוגעת". הוא ניער אותה מרגלו ויצא בטריקת דלת. עליזה רצה אחריו וראתה אותו מתרחק ממנה לכיוון הסימטה, בורח עד שנעלם מעיניה.

כך היו באים אליה לפעמים ארנבים, שבטעות חשבה שאחד מהם הוא האמיתי שלה. אבל לא.

כולם אצו לדרכם, מיהרו, לא חיכו, לא הראו לה את הדרך כדי שתוכל ללכת איתם.

(בסופו של דבר הייתה מסתובבת ברחובות תל אביב, עוצרת אנשים ארנביים ונדבקת אליהם לרגל כדי שלא יברחו לה).

היא חייבת להשתחרר מהכבלים האלו שמחזיקים אותה למיטה. מחשבותיה חזרו למציאות המודבקת של ידיה. כשהגיעה שוב המפלצת הלבנה, הפעם לתת לה אוכל, הרימה עליזה את זויות פיה במאמץ החיוך שלה ושכבה בשקט.

"נו, מה שלום הארנב שלך?"

"החלטתי להפסיק לחפש, התייאשתי". ענתה עליזה.

המפלצת חייכה חיוך קטן ומרוצה ועליזה ידעה שלא ייקח עוד זמן רב והיא תזכה לטיול היומי שלה.

לאחר כמה ימים הורידו את הקשירות מזרועותיה והיא מתחה אותן למעלה בהרגשת הקלה גדולה והובלה לחצר הקטנה, שם היו עוד אנשים לבושים בחלוקים לבנים כמו שלה.

היא ראתה ספסל קטן, מוסתר על ידי שיח ומיהרה אליו. שם תוכל להיות בעמדת תצפית טובה ולחפש את הארנב.

התיישבה, עצמה עיניה העייפות מחיפושים, מתמכרת לשמש לכמה דקות, כחמניה.

פתאום שמעה קול. היא פקחה עיניה.

על הספסל, ממש לידה, הוא ישב.

הייתה לו כותונת דומה לשלה, אוזניו בלטו לצדדים והיו מכווצות מעט בסופן, שיניו בלטו החוצה בצורה ארנבית. היא הביטה על פרק ידו וראתה שעון גדול מפלסטיק בצבע סגול ומחוגים ירוקים.

"אתה הארנב שלי?"

הוא הביט עליה במבט נבוב ואמר - "כן, אני ארנב, אני ארנב".

"אתה ממהר לאן שהוא?"

"לא, אני נשאר כאן, אני ארנב, אני ארנב". הוא ענה לה בחיוך חושף שיניים בולטות.

האושר הציף את ליבה. היא רצתה להכיל, להרגיש, להכניס אותו אליה לגוף, לנשמה.

"אתה רוצה שאשב עליך"?

"כן". הוא הביט לנקודה רחוקה. "אני ארנב, אני ארנב".

היא התיישבה עליו, עשתה לו נעים וגם לה היה. אחר כך לקחה את ידה בידו והם צעדו מסתובבים מסביב לכיכר הקטנה הסמוכה לבניין הלבן.

זוויות פיה התעקלו כלפי מעלה, הפעם ללא מאמץ.