כמעט שבועיים עברו מאז הפוסט הקודם והאמת שההתקדמות שלי צולעת.
אני מנסה לעודד את עצמי למראה הבטן המלאה ולהרחיק מחשבות רעות אבל כל שבא לי לעשות זה לשתות תה טיבטי או לקחת לקס'.
יש ימים שאני לא אוכלת הרבה בכלל.... 400-600 קלוריות בערך ובהם אני גם מוותרת על הספורט וגם חטאתי כמה פעמים בשתיית תה.
קשה לי. אני לא מרגישה בריאה בכלל. אני מרגישה כאילו מצבי מתדרדר מיום ליום.
גם נפח מהמחזור, גם נפח מהאוכל וגם ההכנות לטיסה... אני ממש לא מחכה לרגע שאני אתחיל לבחור בגדים (שלא נדבר על בגד ים).
אני מרגישה שאני עוד מעט נשברת כי שום דבר לא מחזיק אותי ביחד.
מצד אחד יש לי רצון להיות שלמה עם עצמי ולהצליח להבריא ומצד שני לא נראה לי שהיום הזה אי פעם יבוא.
איך אני יוכל להבריא אם אני יאכל באופן מסודר? הרי המחשבות שלי תוקפות אותי בכל מצב והכי גרוע זה בשינה.
החלומות האלה... שאני הולכת למטבח ואוכלת X ובולסת Y וכשאני מתעוררת מהם ואני מחבקת חזק את הבטן ומרגיעה את עצמי כי לא באמת הכנסתי משהו לפה.
מפחיד אותי לפחד מאוכל.
מפחיד אותי להירתע כ"כ מפעולה יומיומית שיגרתית.
אני מסתכלת על זה כאילו אני אפחד מאסלה או ממים ולא אתקלח, דברים לא הגיוניים בכלל.
ולא הגיוני לי לאכול ולא הגיוני לי לרעוב ולא בא לי להכנס למרכז מעגל ההרס למרות שזה די מרגישה כאילו אני רוקדת לי באמצע.
ויש לי תיסכולים, אני בוכה בלי הפסקה ולפעמים בלי שום סיבה מוסברת, אני עצבנית על עצמי ובאותו הזמן מפנה את הבעיות שלי כלפי ר'.
אני מתחילה להיות היסטרית וחוסר ביטחון עוטף אותי בכל מקום שבו אני נמצאת.
כל מחשבה שתוקפת אותי מופנמת והולכת איתי מהרגע שעלתה בראשי ואני לא יכולה לעצור את עצמי מהרצון להיות לבד, כמו פעם.
ואני בוכה. בוכה, בוכה ובוכה כשאני לבד או כשאני עם ר'. אני בוכה בלי לרצות ובלי להסביר, אני בוכה מתוך צורך.
אני בוכה כי אני מבינה שאולי בחיים לא אקבל את עצמי ותמיד ארגיש חסרת ביטחון.
וזה דבר שאני מודעת אליו והורס כל דבר שיש לי ומתחיל לחלחל גם לקשר שלי עם ר' ומשפיע על כל פן בחיים שלי.
ישבתי לי בחדר במשך יומיים והתפרקתי ברחמים עצמיים.
לא רציתי לצאת לשום מקום, בטח לא אחרי כל מה שאכלתי. ואני לא יודעת איך אני הולכת להסתדר בחו"ל.
אין לי מושג איך אני אצליח להתנהל שם או כשאני יחזור או בעוד חצי שנה או במשך כל חיי. אני לא רוצה להיות ככה כל החיים.
אני לא רוצה לחשב קלוריות בגיל 45 ולבכות מול המראה, לא לסמוך על בעלי ולהעביר לילדים שלי תפיסה לא נכונה לגבי גופם.
מה יהיה אם אני אשאר כזאת לנצח, אחת שעושה חשבון לאוכל וכל החיים שלה מתנהלים סביבו באופן אובססיבי.
עד עכשיו הבטן מרגישה מלאה מידי למרות שאכלתי בצורה מסודרת והגיונית.
אני לא רוצה אבל נראה לי שהשבוע אני ישתה קצת מהתה, לפחות פעם אחת בשבוע ואז אני אפסיק בהדרגה.
כי זה קשה מאוד ואני לא יכולה להתמודד. לא כשקורה כ"כ הרבה מסביבי ואין רגע אחד של שקט.
מסביבי יש הרגשה של כאוס, שום דבר לא מסתדר והכל לא ברור.
אולי לקחתי על עצמי יותר מידי כשניסיתי להתמודד על כל מה שעובר עליי, אולי אני לא אצליח לעשות את זה עם כמה מילים יפות
וכנראה שזה ישאר בינתיים המצב - אני אמשיך להתנדנד עד שאעצור או אפול.
ועם כל ההרגשה המגעילה והמחשבות שלא מסרבות להעלם - אני ירדתי וכרגע אני שוקלת 50.5 ק"ג (במחזור!).
בגלל שאני לא נשקלת בקביעות או לעיתים תכופות נראה לי שעליתי קצת במשקל למרות שבשבילי זאת ירידה
כי לא ראיתי משקל נמוך מזה - שאולי היה לפני כמה ימים.
"לא משנה כמה תמשיכי ותרזי, בשבילי תמיד תישארי שמנה" - כי יש אנשים מפגרים בעולם, והם לא יעלמו!
מתחזקת ממשפטים כאלה ומקווה שכמה רזה ככה בריאה העתיד שלי יהיה.
שיהיה המשך שבוע נעים ורגוע, שמרו על עצמכם והצליחו.
לוס3>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לוס .
