בראש שלי אני כותב כל כך הרבה מכתבי התנצלות.
אני אפילו לא זוכר מתי זה התחיל. אני רק יודע שזה אף פעם לא נגמר.
אין אף אחד בעולם שיותר ממהר ממני לסלוח לכל מי שפגע בו, אבל לי אני לעולם לא מוותר.
מריץ בפלאשבקים איטיים את כל הדברים שגורמים לי להסמיק מבושה.
לא פעם זרקתי חבל מעל גשרים שנופצו, מצמיד כמשקולת לקצה החבל את כל התנצלויותי הכנות.
לעולם לא מצרף דרישה, אבל מותיר די מקום כדי שמי שירגיש צורך יוכל לנהוג כמוני.
אבל אנשים לא עושים את זה, אף אחד לא מתנדב לסבול. ורק אני לא מבין למה.
יש דברים שאני חושב ועלולים לא למצוא חן בעיניי אחרים, עלולים, רחמנא לצלן, לפגוע בהם.
רק בדקות הראשונות יש לי את היושרה לבחור אם לומר או לא לומר אותם.
אחר כך זה רק להתנצל, אין ברירה אחרת.
אני לא מכיר בדיוק את המשוואה, אני רק יודע ששום דבר טוב לא יצא מזה.
לא לי ולא לאף אחד אחר.
היושרה היקרה שלי בתהליכי שיקום מאסיביים בימים אלו.
לא ידעתי שהיא ניזוקה כל כך, ולא ברור לי איפה הייתי כל הזמן הזה.
אבל עכשיו אני יודע, אני בדרך הנכונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: