ואו.
שנים שלא כתבתי פה..
וזאת הרגשה מצויינת, לבוא ולקרוא פה איך הייתי פעם ואיך אני עכשיו, לראות את השינוי העצום בין פעם להיום.
עכשיו אני רואה את התקופה הזאת של הבלוג, כתקופה הכי הזוי, מצחיק, מפחידה, כיפית ועצובה שהייתה לי בחיים אבל תכלס היא פשוט הייתה טובה!!!!!
עכשיו אני במצב שונה לגמריי המחשבות שלי עכשיו זה רק, עם הוא יחזור אלי, ואם אני יעבור טסט מזויין כבר.
זהו כבר כל שאר הדברים נראים כאלה מפגרים, ותאמת גם הדברים של עכשיו.. אבל עכשיו החשיבות לכל דבר כל כך שונה מפעם.
תכלס דבר אחד אני יודעת שלא התשנה, המחשבה שלי על אנשים, המסירות שלי לאנשים, החשיבות של אנשים. כל אלו לצערי נשארו אותו דבר.
המלא זמן הזה שלא כתבתי פה אפילו מילה אחת התבגרתי כל כך הרבה. כל כך לא רציתי להתבגר רציתי להשאר ילדה קטנה ומפגרת שלא מבינה כלום מהחיים שלה.
מאז הייתי בפולין, הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים! גם קשה וגם כיף אין דבר יותר טוב ולצאת למשלחת הזאת!
מאז נהייתי צופפניקית שכל החיים שלה סובבים על חניכים, טיולים בטבע המדהים של ישראל, ועל סוף השנה שמתקרב ואיתו הסוף לשכבה, לחברים מהבית ספר לחיים שהייתי רגילה אליהם. הכל ישתנה.
מאז המחשבות היחידות בערך זה מה אני יעשה בצבא ואמן ואני יעבור את המיונים לפה, ואת הגיבושים לשם.
מאז אני רק רוצה לעבור כבר טסט.
מאז אני רוצה שהוא יענה לי ויחזור כל פעם מהצבא בלי כלום, אפילו שהוא מספר לי שבעזה בסדר ולא כזה נורא, הפחד פשוט לא עוזב.
מאז המחשבה על כל החברים שנמצאים בצבא וכמה זה הזוי.
מאז הכל השתנה.
ואני יודעת שזה ישנתנה עוד מיליון פעם.
אבל אני גם רוצה לחזור ולחשוב רק על כמה אני הולכת לישון בצהרים, או כמה אני הולכת לשתות בשישי, או מתי אני יסע שוב לקריות.
דברים שעכשיו הם מחשבות משעממות.
הזוי.
פשוט הזוי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
