היום דיברתי עם חברה שלי
החברה האמיתית באמת באמת שלי
היא יודעת על הבעיה שלי
על ההפרעה הזאתי
היא יודעת שאני שונאת אוכלת ברמות עצומות
והיא מנסה לעזור לי
אני רואה כמה שהיא מנסה
והיא כל הזמן חוזרת על כמה שאני רזה
אני אולי לא שמנה
אבל אני גם לא רזה
אבל יש פעמים שאני פשוט מרגישה הבן אדם הכי שמן על האדמות
וכשאני בדיכאון,
ועצובה,
וכל תשומת הלב לא נמצאת עליי,
הדבר היחיד שמנחם אותי זה שאני יורדת במשקל
עוד קילו,
ועוד קילו...
וגם זה מה שאמרתי לה
שזה עוזר לי
שזה המפרק שלי
זה הכייף שלי
יש פעמים שזה עושה לי כ"כ טוב על הלב
אבל רוב הרגעים הם קשים ומחלישים אותי
מבן-אדם מלא אופטימיות ושמחת חיים
הפכתי לבן אדם עם קשיי נשימה
בעיות בלב
שנאת אוכל עצומה
דיכאונית
עצובה
פסימית
וכל זה היא אמרה לי.
ודיי הסכמתי איתה.
והיא אמרה לי שכדאי לי לנסות לאכול
- יום אחד -
כמו בן אדם רגיל
אז שאלתי " מה, אני לא רגילה? אני לא מבינה.. "
אז היא ענתה :
" את רגילה, אבל המחשבות שלך על אוכל הן לא רגילות "
לא כ"כ הבנתי אותה אבל דיי שיחקתי אותה מבינה...
בסופו של דבר סיכמנו על 2 ארוחות ביום
ואני מפחדת
מזה שאני יירגיש שבעה מדיי
שמנה מדיי
שאני יקיא
שיהיו לי בחילות והאוכל יעלה
שאנשים ייצחקו עליי
אני מפחדת
אבל אני צריכה להאמין שיהיה טוב,
כי רק ככה אני אצליח.
ואמא גם רשמה אותי אצל פסיכולוגית.
ואני עדיין חושבת שאני דיי מלאה,
שמנה במקצת,
לא אוהבת את המראה שלי פשוט.
אבל אני מנסה להחלים,
כי כבר דיי מיציתי,
אני מקווה שאני אצליח.
כל כך.