אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, כמעט מכל הבחינות, וגם כשקשה זה לא נורא וזה עובר והכל בסדר. אני בנאדם דיי סבלני ומאופק וגם כשקורים ויכוחים לא נעימים אני אף פעם לא לוקחת אותם איתי הביתה ליותר מערב. הכל נשכח ונסלח דיי מהר. רוב הלקוחות ממש בסדר ויש גם מספר לא מבוטל של לקוחות מהממים במיוחד שתמיד נחמד שהם באים, אבל יש כמות קטנה ומעופשת של לקוחות שהגועל שיוצא מהם פשוט מטשטש ומשכיח את הלקוחות שכן טובים...

והיום היה מקרה שעוד לא קרה לי מעולם, והוא היה לגמרי חסר תקדים ברמת הדושיות שלו שפשוט השאיר אותי בהלם. סיפור שהיה כך היה:

נכנס איש [40+] עם הבן המתבגר שלו לאסוף משהו מהחנות. אני ועוד עובדת קופאיות, מתמודדות עם זרם בלתי פוסק של אנשים. אחרי כמה דק' האיש הזה חוזר אלי ואומר לי: את יכולה לתת לי את המפתח של השירותים? לא מצאתי אותו.

השירותים נמצאים בתוך המחסן ומשמשים לעובדים בלבד.

אני, מבולבלת: מה זאת אומרת לא מצאת אותו? נכנסת למחסן?

הלקוח: כן, אני צריך לשירותים. את יכולה לתת לי את המפתח?

אני: מה פתאום נכנסת למחסן? השירותים הם לא ללקוחות, הם לעובדים.

הלקוח: פעם נתנתם לי להשתמש בשירותים, אז נכנסתי כי אני צריך.

אני: זה כנראה היה לפני כמה שנים כי השירותים כבר לא פתוחים ללקוחות. 

הלקוח ממשיך להתעקש ואני ממשיכה להסביר לו כמו לבנאדם חירש [או לחלופין: לקוח שחושב שבגלל שהוא לקוח הכל מגיע לו], ואז הוא אומר: כתוב בחוק שכל בית עסק חייב לתת ללקוחות שלו להשתמש בשירותים, אני יודע כי גם לי היה עסק.

אני, בלב: מה אתה אומר...

מושכת כתפיים ומנסה שוב להסביר שאני רק עובדת זוטרה ואלה ההוראות שנתנו לנו, העובדים, לגבי השירותים. השירותים לא שירותים ציבוריים ואנחנו לא אמורים להכניס לשם אף אחד.

הלקוח: את יודעת שאני יכול לתבוע אתכם על זה?

פה זה כבר התחיל להיות ממש מגוחך... ושוב אני מסבירה שאלה ההוראות...

הלקוח: מה השם שלך?

אני: *אומרת לו את השם*, הוא לוקח פתק ועט מהקופה וכותב. איזה פחד...

הלקוח: והשם משפחה?

אני כבר מרימה גבה. לא ממש יודעת איך להגיב, לא מקבלת גיבוי מהקופאית לידי שבעצמה בהלם מההתרחשות, אומרת לו את השם המלא, עדיין עם חיוך. אתה לא מפחיד אותי, ניאנדרטל טיפש שמותך.

הלקוח: אז את לא רוצה לתת לי להשתמש בשירותים? בסדר. 

לוקח את הפתק והולך.

טאם טאם טאםםםם..... האימה...

ברור לי שהוא לא באמת יכול לתבוע אותי אישית, ואני גם בספק גדול מאוד אם הוא יכול לתבוע את החנות, אבל מה שהכי צרם לי זה ש... בנאדם שיכול להיות אבא שלי, בא, חושב שבגלל שהוא לקוח הוא יכול לעשות מה שבזין שלו [להכנס למחסן, להשתמש בשירותים... ואפילו בלי לשאול אף עובד... פשוט להכנס למחסן כאילו כלום], מנסה לאיים עליי ולהפחיד אותי. כאילו, מה? מה נראה לך? למה להתנהג כמו חלאה? למה לשכוח שעומד מולך בנאדם? למה ההתנהגות הזאת ש:אם אני לא אקבל מה שאני רוצה אני אוכיח לך שאני גבר גבר ואני אדרוס אותך וכן אקבל מה שאני רוצה"?

אנחנו עובדים בחנות על הרגליים במשך שעות, מתמודדים עם המוווווןןןןןןן לקוחות, מרוויחים שכר מינימום זעום בתמורה להתמודדות עם חלאות אדם דוחים כאלה...

גבר בן 40+ שמתנהג כמו ילד קטן שבורח לו פיפי, כאילו אין אלף בתי קפה צמודים לחנות שלנו עם שירותים זמינים ללקוחות...

כל הכבוד לו, הוא ממש הפחיד אותי! איזה גבר! איזו דוגמה ומופת לתת לילד שלו! איזה חינוך נהדר! גאווה ישראלית. איכס.

בקיצור, בשורה התחתונה, לפעמים המין האנושי ממש מגעיל אותי. ממש.

אחרי שהוא הלך הגיע תורה של לקוחה אחרת, לא לקוחה קבועה שמכירה אותי ואני אותה, והיא הייתה כלכך בהלם מכל האיומים האלה שהיא מיד אמרה לי שאין לי מה לדאוג וביטאה את הסלידה שלה בצורה מאוד כנה ומזועזעת...

אני יודעת שאין לי מה לדאוג, זה היה פשוט מקרה ממש מגעיל.

אף לקוח את פעם לא ניסה להכנס איתי לפינות בצורה אישית כלכך...

אנשים מאבדים את הראש ושוכחים שגם נותני שירות הם בני אדם.