אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.

בת שבע, שמואל, רעיה ויוחנן.

אלה חברים, הם שמותיהם של חלק מהחברים שלי.

מה שהביא אותי לחבורה הנהדרת הזאת הוא בחור, אך בסופו של דבר כשהבחור הלך ואני הפנמתי שלא באמת נועדנו-החברים נשארו.

אנחנו חיים באותה מציאות אך העולמות שלנו שונים לחלוטין. בעולם שלהם יש חוקים. חוקים אותם אני לא תמיד מבינה ולא תמיד מסוגלת להכיל בעולם המאוד "מתקדם" בו אנחנו חיים. עם הזמן, תוך כדי שיחות, סקרנות והקשבה למדתי שמה שנראה לי כחוקים מחמירים אינם גורמים להם לתחושת מחנק והם אינם "עונש" כמו שהעולם שלי גורם להם להצטייר. הדברים פחות או יותר זורמים על מי מנוחות.

לא מזמן, תוך כדי שיחה עם אמא במטבח אמרתי לה שלפעמים אני ממש מקנאת בהם. באמונה שלהם. בעובדה שלא משנה מה קורה בחיים, כמה צרות נופלות מהשמיים, יש בהם את האמונה. זאת אמונה שאני לא מוצאת בעצמי. במהלך השנים בדקתי את הגבולות שלי. אני לא יכולה להתחייב שהלכתי הכי רחוק שיכלתי ונברתי בנבכי נפשי, אבל קרה שם תהליך שבסופו של דבר אני מרגישה הרבה יותר שלמה עם עצמי. שלמות חסרת אמונה.

אני כותבת עכשיו מהספה של רעיה ושמואל, הם יושבים מולי בסלון ומשחקים לבבות במחשב. כיסוי ראש וכיפה, בטן של הריון. לימודי הנדסה וביולוגיה ששואפת בסופו של דבר לרפואה בטכניון. רעיה תמיד הייתה הכתובת שלי לשאלות. משום מה עם בנים קשה לי יותר לדבר על דת. אולי משום שמקומם בדת מתבטא בדרכים אחרות, ואולי משום שכשאישה אומרת לי שהיהדות נותנת מקום לנשים אני יודעת שהיא חיה את זה ואינה מנסה לגונן על דבר שיקר לליבה.

הלכתי איתה לשיעור תורה. הנושא היה מגילת רות והרב כריזמטי וחכם. ישבתי במשך שעתיים (תוך כדי שאני מנסה לחבר קצוות ולהשלים פערים) ולא פספסתי אף מילה. זה ככה כבר שנים, אני מנסה לשאוב כמה שיותר מהעולם הזה (ויאמר לזכותי שיחסית לחילונית אני מתחילה לצבור ידע) תוך כדי הפרדה רגשית ברורה מאוד בין מה שאני שומעת למה שאני מרגיש.

מה שהתחיל היום כשיחה משעשעת של שתי חברות בעצם הביא אותי לכתיבתו של הפוסט, אחרי הרבה מאוד זמן של שתיקה. דיברנו על זה שלפחות חצי מחברי החבורה מחפש את עצמו מבחינה אישית והרבה מאוד גם מבחינת דתית. כשניסינו לחשוב על האנשים שנשארו יציבים בהמלך כל השנים האלו השמות שלנו (במפתיע?) עלו לצד עוד שניים-שלושה צדיקים. אני כמובן הוגדרתי (והגדרתי) כיציבה מצידו השני של המטבע. אני באמת מרגישה יציבה. למרות היעדר האמונה אני מרגישה שהעולם שלי לא שונה במהותו מהעולמם של חבריי. הם קוראים לזה מצוות וערכים שהתורה הקנתה להם. אני פשוט לא מצליחה לתת לזה שם, לא הכל צריך לגדיר במילים.

יש משהו בניגודיות הזאת, שבין המשיכה לעולם הזה להעדר האמונה (או לפחות מה שאני מגדירה כהעדר אמונה) שלא הצלחתי לפצח. אבל עצם העובדה שהצלחתי להושיב את עצמי ולכתוב על זה זאת כבר התקדמות.

לילה טוב.