אתה גדל בתחושה שהכל בשליטתך, כי כל העולם מונח פרוס לפנייך והכל נראה כל כך רחוק שבפרספקטיבה של ילד יש נצח להגשים. היום המשפט "מה שצריך לקרות יקרה", מושמע מפיה של דמות שאני מסוגלת להאמין בה, הוא הכי מנחם שיכול להיות. אבל אני שואלת את עצמי מדוע. מדוע היאחזות ב"גורל" הראוי לשמצה היא הדבר האחרון שנותר לי, מדוע כבר כל כך איבדתי אמון בעצמי שאני תולה את כל תקוותיי בזכותו של הגורל שבשביל אחדים מאיר פנים ואחרים בזים לו. הרי זהו צחוק הגורל האמיתי- מי שיודע באופן מוחלט שהוא עושה הכל על מנת "לשפר את מזלו", לא זקוק למזל בכלל, כי ברגע שאתה אוהב את עצמך ולא מנהל עם עצמך יחסים של אהבה שנאה, כאשר אהבה היא רק דרך להסתיר עוד שנאה שמחלחלת, אתה יכול לישון בשקט. 

אני אדם שמאמין בעשייה, אבל למעשה גיליתי על עצמי שיותר קל לי בגורל. מהו גורל? גורל הוא גנטיקה. הוא הכל. אתה לא בוחר איפה להיוולד ולאיזה הורים ובאיזה תקופה, לא בוחר את ה"מתנה" שלך, הכישרון או חוסר הכישרון שלך.. ומעבר לכל זה, הרי הכל זה מה ששכנענו את עצמנו או ששכנעו אותנו לאורך השנים. ילדות קשה לעיתים משכנעת אותך שאתה אפס, אז אתה מנסה להתעלות על זה ולשכנע את עצמך אחרת, אז אתה הופך להיות מנכל בהייטק ומרוויח הרבה כסף כדי שכולם ישתכנעו ואולי יצליחו לשכנע אותך, אתה עובד בלשכנע ולהשתכנע, עד שאתה מת,משוכנע יותר או פחות, וזה כבר לא משנה.