צהריים טובים.
אתם בטח תוהים לאן נעלמתי בזמן האחרון ולמה אני לא שמה פרקים באותה תדירות כמו לפני הרבה זמן.
התשובה היא, שכמו שאני כותבת כמעט בכל פוסט, האינטרנט שלי פשוט לא תקין.
וזאת גם ההודעה החשובה שלי, מחרתיים המחשב שלי נלקח לתיקון ואני לא יודעת מתי הוא יחזור, אבל זה יכול לקחת גם עד לסוף חודש יולי. מה שאומר שאין פרקים לעוד הרבה זמן...
אז אני שמה עכשיו את 2 הפרקים האחרונים שכתבתי ומעלה אותם, ובזמן שהמחשב בתיקון אני אכתוב את ההמשך. ברגע שאני אקבל את המחשב הבעיה עם האינטרנט תיפתר ויהיה לי הרבה יותר קל לנהל ככה את הבלוג.
אני ממש ממש מצטערת על הבלגן, אבל זה לטובה...
פרק 27
תומר ומתן יצאו לראות סרט כבר בשעות הבוקר המוקדמות, כדי שאיש לא יפריע להם או יעמוד בדרכם.
הם יצאו מהקולנוע בפנים עגומות.
"סרט משעמם טיכוווו!" נאנח תומר.
"לגמרי... כל סרט אחר היה עדיף." הסכים מתן.
"אפילו צ'יק פליק?" לגלג תומר.
"טוב, לא כל סרט." צחק מתן.
"אני חייב לצאת מפה, אחרי שעתיים של שינה אני צריך להשתחרר." קבע תומר.
"אשכרה. בוא נלך לים." הציע מתן.
השניים הלכו לעבר הטיילת, שהייתה לא רחוקה מהם בכלל, והגיעו כעבור דקות ספורות.
הם ירדו אל החוף, תומר נשכב על החול ומתן התיישב לידו, נשען על ידיו.
הם דיברו קצת, עד שלפתע מתן הבחין במשהו מוזר.
"תומר, אח שלך שם!" אמר מתן. תומר קם לישיבה וחיפש את אורן.
"וואלה.. מה קורה שם? זאת לא סתיו." תומר הרים גבה. הוא ראה בחורה שיושבת לידו ומדברת איתו, מחייכת, צוחקת.
"זאת לא זאת שהוא פגש פה בקיץ שעבר?" שאל מתן וקם על הרגליים.
"לאן אתה הולך?" שאל תומר.
"להסתכל מקרוב. אתה בא?"
תומר קם והם התקדמו אל אורן והבחורה המסתורית.
כשהיו כמה מטרים מהם, שניהם כבר ראו ברור.
"זאת כן! דקל הזאת!" קרא תומר בלחש, כדי שלא ישמעו אותו.
"תמר, אידיוט." מתן גלגל עיניים.
"מה זה משנה, הוא בוגד בסתיו!" לחש תומר בתוקפנות.
"לא בטוח.. אולי היא ידידה?" שאל מתן. תומר הביא לו מבט של 'על מי אתה עובד?'.
"אורן? ידידה? זה נשמע לך בסדר?" שאל תומר עם אותו פרצוף מזלזל.
"טוב, טוב, אבל אי אפשר לשפוט אותו לפני שאנחנו יודעים מי זאת.. אני הולך לשאול אותו." אמר מתן והחל להתקדם לעברם, אבל תומר עצר אותו.
"עזוב. אני הולך לשאול אותו." תומר מיהר לעברם.
-
תמר התנתקה מאורן באיטיות אחרי החיבוק הממושך, אבל ראשה עדיין היה קרוב לשלו.
ליבו של אורן דפק במהירות. הוא לא ידע מה היא מתכוונת לעשות. היא רק נשארה קרובה אליו, כמעט צמודה, ולא זזה. היא שיגעה אותו.
"תמר.." אורן לחש.
"אה?"
"זה.. לא.. את.. את יכולה לזוז קצת?" שאל אורן בהיסוס, משתדל לא לומר משהו לא נכון או פוגע. תמר צחקקה.
"מה מצחיק?" שאל.
"מפריע לך שאני קרובה אליך?" היא שאלה בחיוך קטן.
"ל..לא.. פ..פ.. פשוט.." אורן גמגם.
"אורן, תירגע." תמר תרחקה ממנו בבת אחת, ולראשונה מאז שפגש אותה באותו יום, חיוכה נמחק לגמרי.
"אני רואה איך אתה לחוץ כשאני איתך. ממה אתה מפחד? שאני אנסה להפריד בינך לבין סתיו? אני לא כזאת מכשפה." אמרה תמר בפרצוף עקום ושתקה. אורן שתק גם הוא, מחפש את המילים.
"תראי, זה.. לא בדיוק ככה.. אני פשוט.." הוא עדיין גמגם.
'מטומטם! למה אתה לא יכול לדבר נורמלי?!' הטיח בעצמו.
"אל תדאג אורן, אני לא אעמוד בדרך שלך יותר." אמרה תמר בקול כועס ומאוכזב וקמה. אורן לא רצה שתעזוב ככה.
"חכי! תמר!" הוא תפס בידה ומשך אותה לישיבה שוב.
"תראי, לא התכוונתי לזה.. אני פשוט מטומטם, טוב?" הוא השפיל מבט.
"אני.. שמח שאנחנו יכולים להיות ידידים. את בן אדם טוב." הוא אמר והרים אליה את מבטו. אותו חיוך רחב חזר אליה שוב, והיא הביטה בו כאילו לא ראתה אותו שנה שלמה.
בלי הודעה מוקדמת היא קפצה עליו בחיבוק דוב מחמם, ולחשה באוזנו: "איזה כיף שיש לי אותך."
אורן תלה על גופה את ידיו וחיבק אותה בחזרה באי נוחות, חושב לעצמו מה סתיו הייתה מרגישה אילו הייתה רואה את המתרחש.
לפתע מישהו הגיח מעליהם. אורן השתחרר מידיה של תמר במהירות כאילו הייתה חולה באיזו מחלה מדבקת.
"אחמ, סליחה על ההפרעה." אורן שמע קול מעליו הרים למעלה את מבטו ונתקף פחד.
פרק 28
"תומר.. זה לא איך שזה נראה." אורן מיהר לומר.
"שלום לך," תומר פנה לתמר והתעלם לגמרי מאחיו. "איך קוראים לך?"
"תמר. אתה לא זוכר אותי, תומר?" היא שאלה, ונדמה היה לו שחיוכה הפך לערמומי לרגע.
"זוכר, לצערי." הוא עקץ.
"טוב, תומר, מה אתה רוצה? מה אתה עושה כאן בכלל?" שאל אורן, טיפה לחוץ. הוא רצה את תומר מחוץ לתמונה.
"סתם, באתי לבדוק מה שלומכם. אני יכול ללכת אם אתם כל כך רוצים."
אורן ותמר שתקו. תמר נעצה מבט מלא עלבון באורן.
תומר התיישב לידם על החול.
"אז מה, תמר," פתח תומר אחרי שתיקה קצרה. "את נהנית עם אורן?" שאל.
"כן. אח נחמד יש לך." השיבה.
"כן, הוא נחמד.. ותגידי.. את מכירה אולי את סתיו?" הוא שאל.
"כן, היא חברה של אורן." אמרה תמר מבלי להניד עפעף. תומר קצת הופתע, הוא לא חשב שהיא תדע מי זו.. אבל החליט להמשיך בהצגה המתנשאת, שכל כך הציקה לאורן.
"ואת יודעת שכשלמישהו יש חברה, אז הוא לא עם בנות אחרות, נכון? או שזה חדש לך?" שאל.
"לא חדש. אני ואורן רק ידידים, תומר."
"אני בטוח." תומר חייך בצביעות.
"טוב, תומר, עכשיו שהכל ברור אתה מוכן ללכת?" אורן החזיק את עצמו מלהביא לתומר אגרוף.
'מה הוא בא ככה ומנסה לגרש אותה? הוא כזה נודניק!' חשב.
"טוב. אם אתה כל כך רוצה." אמר תומר וקם.
"רק תזכרי, תמר," תומר הסתובב אליהם שוב. אורן קימץ את ידיו לאגרופים. "כל כלב בא יומו. זתומרת... כלבה." תמר הייתה בשוק.
"תומר עוף מפה!" קרא אורן בעצבים.
"בסדר, אני הולך, רק רציתי להבהיר את זה לתמרוש שלך!" החזיר לו תומר בטון מרגיז והסתלק.
"וואי.. אני מצטער.. הוא לא כזה בדרך כלל, רק כש.." אורן עצר את עצמו.
"כשמה?" שאלה תמר, שניסתה להמשיך ולחייך למרות מה שהרגישה בפנים.
"עזבי, ככה הוא.. קנאי.."
"קנאי? במה יש לו לקנאות?"
אורן היסס.
'פאק... אני תמיד חייב להגיד את הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון?!'
"ב.. ידידות.. שלנו.." אמר לבסוף.
"אין לי ידידות משלו?"
"יש לו.. הוא פשוט.. לא משנה. תתעלמי ממנו."
"דווקא בקיץ שעבר לא הייתה לו בעיה איתי." היא אמרה בטון קצת נעלב.
"לא, באמת שזאת לא אשמתך.. אני לא יודע מה נכנס בו." הוא אמר.
השתררה שתיקה קצרה.
"טוב.. אני חושבת שאני אלך." היא אמרה וקמה. אורן קם גם הוא, והרגיש הקלה.
"היה נחמד להיות איתך שוב, אורן. באמת כיף לי איתך." היא אמרה וחיוכה המתוק חזר.
"כן.. גם לי.." הוא אמר. תמר התקרבה אליו, והוא לא זז. הוא נלחץ קצת, והתרחק ממנה.
"מה, אסור לי לתת לך נשיקה בתור ידידה?" שאלה בהפתעה. אורן שוב הרגיש רע עם עצמו.
'וואי... למה אני כל כך מטומטם? אנחנו ידידים, זה הכל. למה זה כל כך מפריע לי...?' הוא חשב.
"כן, מצטער.." הוא אמר ונשק ללחייה במהירות.
"ביי.." הוא הסתובב ללכת, ואז הבחין בסתיו... הוא הרגיש את ליבו פועם בכל חלק בגופו. הוא נכנס להיסטריה.
'שיט!!! שיט!!! שיט!!!!' הוא רצה לצרוח.
הוא הביט בה בפחד, עומדת ליד אחת החנויות, והיא לא הייתה לבד... כשפתאום הבין מה הוא רואה לנגד עיניו, הוא כעס כמו שלא כעס בחיים. הוא רצה לפוצץ משהו. הוא רצה להרביץ למישהו. כל הכך הרבה כעס הצטבר בתוכו... והוא הרגיש שהוא עומד להתפוצץ.
-
תומר קם והתקדם לעבר אורן ותמר שישבו על החוף, ומתן צפה בו מדבר איתם. לפתע שמע קול מוכר. הוא הבחין בסתיו ואור, שכמוהו, עמדו כמה מטרים מאורן ותמר וצפו בהם.
הוא התקדם אליהן.
ככל שהתקרב, ראה יותר טוב את פניה הרטובות של סתיו. היא בכתה. וזה הכאיב לו.
"סתיו... אני בטוח שזה לא מה שזה נראה." הוא אמר כשכבר היה קרוב מספיק בשביל שתשמע. סתיו הסתובבה והבחינה בו, ועשתה את מה שהכי רצתה לעשות באותו רגע – לחבק אותו.
היא קפצה עליו בחיבוק ובכתה בזרועותיו. והוא אימץ אותה אליו, מנסה לנחם, שוכח לגמרי שהחברה שלו עומדת לידו ורואה הכל.
אור הרגישה נבגדת.
'הוא אפילו לא שם לב...' חשבה, והרגישה דמעות מציפות את עיניה. היא הסתלקה משם במהירות, מנסה לנגב את הדמעות שזלגו וזלגו בשטף, ואילו מתן וסתיו היו בשלהם, לא שמים לב בכלל למתרחש.
"סתיו.. תקשיבי.." מתן עזב את סתיו והחזיק בפניה.
"אני יודע שזה נראה לא טוב, אבל אני בטוח ב-100% שתומר בחיים לא יעשה לך כזה דבר." הוא אמר והביט ישר לעיניה הבורקות.
"הרגשתי כל הזמן שיש ביניהם משהו... אני כזאת מטומטמת." אמרה ופרצה בבכי שוב. מתן לא יכול היה לראות אותה בוכה.
"די.. אל תבכי.." הוא ניגב את הדמעות שלה באצבעותיו. הוא בכלל לא חשב על התוצאות של המעשים שלו, לא חשב מה אורן היה מרגיש אם היה רואה אותם, ובטח שלא מה אור הייתה מרגישה...
"מאיפה אתה כל כך בטוח שהוא לא בוגד בי?" היא ייבבה.
"כי אורן... הוא לא כזה. הוא מת עלייך. הוא לא יעשה שום דבר שיפגע בך." אמר בביטחון.
"אז מה הוא עושה עכשיו? זה נראה לו.." היא החלה לומר, אבל פתאום הרגישה את אורן דוחף אותה הצידה. הוא הביא למתן אגרוף ומתן נפל על הרצפה, מדמם מהשפה.
"בן זונה!!!" אורן קפץ עליו, והם התחילו ללכת מכות.
אין ספוילרים, כי לא כתבתי את הפרקים הבאים.
אני ממש מקווה שלא תנטשו אותי בזמן שאני לא פה... 
אוהבת את כולכם המון המון. 33333333333333333333>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכותבת :]