La Boca

אז מה שלומך אהוב יקר? כבר חודש מאז שהלכת עבר..

חודש שהשטן לא ברא כמותו, חודש של געגועים, חודש של עצב מהול בתסכול נוראי שמתוכו יוצאת השאלה איך, איך נתתי לאדם כמוך ללכת.

מעולם לא הייתי מאוהב באף אחד, למען האמת לא ממש האמנתי שזה דבר שהוא קיים.. ואז הכרתי אותך אהוב יקר.. אותך שנכנסת לי עמוק ללב ושום דבר לא גרם לך לצאת משם.. לא משנה כמה רבנו, לא משנה כמה חילוקי דעות היו ביננו.. אתה תמיד נשארת שם בשבילי, ומה אני? ומי אני? חתיכת אפס, אין מילה יותר טובה לתאר אותי.. בן אדם לא מוצלח שפוחד לצאת מהבית כשהוא קם בבוקר, שפוחד מהצל של עצמו – בן אדם שלא יודע מה הולך להיות איתו, אם בכלל הולך להיות איתו.

הדיכאון קיים אצלי כבר לא מעט זמן, למען האמת די הרבה זמן – הרבה לפני שהכרתי אותך, אני לא אשקר.. הדיכאון הזה לא עבר לי כשהכרתי אותך, אבל הוא פחת בצורה חדה מאוד, הודות לך.. רק הודות לך..

עכשיו כבר חודש שלם אני יושב בבית עם החבר החדש שלי, שלא נראה שניפרד כל כך מהר.. אני והאלכוהול נהיינו החברים הכי טובים.. זוכר כמה שנאת אותו? הוא היה הראשון שקפץ על הרווק הטרי ברגע שהלכת.

כן, אני יודע שזה עשוי לא לעניין אותך ממש.. אבל איבדתי את כל החברים שלי.. אף אחד כבר לא יכול לסבול אותי ואת ההתנהגות שלי, במיוחד לאור החודש האחרון.. זוכר כמה בכיתי לך שאני מרגיש בודד? תאר לעצמך איך אני מרגיש עכשיו.. רק אני וצ'ארלי מול העולם.

נכון, יש גם מקום לכלומניקים כמוני בעולם.. אבל בשביל מה להתאמץ להיות מישהו אחר כשזה אני בעצם.. כלומניק שלא ישתנה לעולם.. אתה יכול להגיד שאני מוותר בקלות ובורח, ואתה צודק.. אחרי שאיבדתי בן אדם כמוך ההחלטות הרבה יותר פשוטות והויתורים באים הרבה יותר מהר.

זוכר את יום שישי האחרון? אני לא ממש.. לא זוכר מה כתבתי לך, ואני לא רוצה לדעת גם, אני רק זוכר שאמרו לי שהלכת להזדיין באיזה מסיבה או משהו כזה.. האלכוהול שוב שיבש לי קצת את החושים בגוף.. אני לא חושב שאי פעם בכיתי כמו שבכיתי שם, רציתי למות באותו רגע, וכמעט מימשתי את זה, אנשים שלא היו צריכים להתערב בהחלטות שלי התערבו וגרמו לי בכוח לא לעשות שום דבר.. חבל שהאנשים האלה לא היו שם ברגע שבאמת הייתי צריך שימנעו ממני לעשות משהו שלא רציתי, כי למיטב זכרוני מה שהיה ביום שישי באמת רציתי לעשות באותו רגע.. ולמען האמת בזמן האחרון גם כשאני לא בהשפעת שום דבר זה בדיוק מה שאני רוצה..

נמאס לי, פשוט נמאס לי מכמה שאני כישלון, בכל דבר בחיים אני נכשל – אף פעם לא יכול לקרות מצב שמצליח לי משהו.. וגם אם כבר קורה מצב כזה אני דואג להרוס אותו מהר מאוד להפך הגמור, לנחיתת אונס שהרבה יותר כואבת ומשאירה פצעים שיכול להיות ולא יעברו לעולם..

כן, אני בן 18, כן אני לבד.. אפילו אמא שלי מצאה לה חבר ובקושי מדברת איתי כבר.. מי נשאר לי? אומה? אישה מדהימה בת 94.. כשאותה אני אאבד מי יהיה לי? אף אחד..

זה לא מה שרציתי מהחיים שלי, לא רציתי להשאר לבד.. לא רציתי שכולם לא יסבלו אותי.. ואם רק הייתי יודע מה אני עושה לא נכון, כי אני באמת משתדל להיות בנאדם נחמד.. אני באמת משתדל להכיר אנשים חדשים..  אפילו בחודש הנוראי הזה, הייתי צבוע עם העולם ועם עצמי והייתי נחמד לכולם.. אבל זה לא עזר, עדיין אף אחד לא סובל אותי..

אז כן, אפשר לנסות ולהעביר את הכאב בזיונים עם כל העולם ואשתו.. אבל כשאני מדמיין את הפנים שלך בכל בנאדם שאני רואה זה עושה את זה עוד יותר כואב..

אני לא יודע במה טעיתי כל כך, במה טעיתי ברמה כזאת שאין שום מחילה על זה.. באמת שאני מנסה ורוצה ואוהב אותך, ומוכן לחכות לך, במה שתרצה וכמה שתרצה.. אבל אני לא יכול שלא לדבר איתך, שלא להרגיש אותך קרוב אליי, גם אם זה לא פיזית.. כל עוד אני יודע שזה אני ואתה שום דבר לא יוכל לעצור אותי, שום דבר לא יוכל לעצור אותנו..

אני מרגיש שהיא ניצחה במלחמה הזאת, במלחמה של להפריד ביננו ולהמשיך לחיות בסרט שתביא לה אישה וילדים.

אבל מה זה עוזר לי עכשיו, לא עוזר לי עכשיו שום דבר, איבדתי כמעט הכל בחיים.. אין צורך לחפש ולמצוא אשמים, כי אף אחד לא אשם כמו שאני אשם..

בניתי לעצמי והרסתי לעצמי את החיים.. תודה שעזרת לי בתקופות הכי גרועות שלי.

מפה והלאה אני אחשוב עוד קצת לאן להמשיך, אם בכלל שווה להמשיך.. בקצב הזה אני כבר לא יודע..

אוהב אותך לנצח בובי שלי.. אתה לא יודע כמה ולצערי גם לעולם לא תדע כי המכתב הזה כבר לא יגיע אליך..

שלך,

טל.