הו צייר דגול, אמן המכחול

על בד הציור הינך כל יכול

וגם את הזמן, הבלתי מנוצח,

עוצר אתה לנצח עת הצבע יבש.

עצים שנפלו, שקיעות שחלפו

נערות שנבלו ופרחים שיבשו

קפואים לעד, בתפארת העבר,

מלאי חן והדר ולא ישתנו.

עיניים בוהקות ונשיקה שלא תפרד

סומק לחיים שלעולם לא ירד

פוגשים על הדשא, במלוא תפארתה,

את סגול הזריחה מעל נחל עומד.

הו, צייר דגול, אמן המכחול

מדוע אפילו אתה אינך כל יכול?

פאר העולם בידיך קופא

ולעולם את העתיד איננו יראה

השקיעות לא יראו את החושך והחושך לא יראה הזריחה

ופרי לא יגדל מהפריחה היפה.

צייר דגול, כיצד אינך יודע יאוש לעולם

וממשיך ליצור עולם כה מושלם?

וצבע אשר לחיים הקימו

מתייבש שוב ושוב ומביא למותו?