הלב הממהר להפתח לפרחים הינו אף תמיד הראשון להידקר בקוצים

לפעמים יוצא לי לחשוב עם עצמי ואני לא מבינה מה המטרה בכל זה.
מה זה "בכל זה"?
האוויר שאנחנו נושמים, האוכל שאנחנו אוכלים, הדברים שאנחנו אומרים ועושים..החיים.
ואני פשוט לא מצליחה למצוא תשובה. כנראה שאין תשובה ואם יש תשובה כנראה היא
שאין שום מטרה.
הרפואה הצבאית שווה לתחת, כמו בכל בי"ח בעצם רק פי מיליון יותר גרוע.
שרופאה תגיד לי שאני מכתיבה לביקורופא מה לכתוב.. "את הסיפור שלך" כדבריה ותזלזל בכאבים שלי,
תאיים עליי בזריקה כדי שאני אברח מהר ותחשוב שבאתי לגימלים ותפסיק לי אנטיביוטיקה שעוזרת לי שלא
יכאב לי ותיתן לי כדורים לאלרגיה שבכלל לא קיימת..???
מי שמע?
אני מנסה לחשוב מי יהיו האנשים שייפרדו ממני כשאמות, מי יספיד אותי, מה יגידו עליי, מה הדברים הטובים,
מה הם באמת חושבים עליי..
אלו הם רגעי הבדידות שלי, העצב שמשתלט עליי גורם לי לחשוב על זה ואני לא אדם אובדני מעולם לא הייתי.
יש אנשים טובים, אני יודעת את זה. אותם אנשים שישבו איתי בבי"ח אתמול מ 5 עד 10 בלילה.
המפקד והקצינה שלי. אנשים מקסימים באמת. הוא קנה פיצה והיא קנתה שתייה ואכלנו יחד. הם עודדו אותי,
דיברו איתי בגובה העיניים, אין דיסטנס.. יש סוג של קירבה אנושית.. בני אדם.. והם פשוט נתנו לי להרגיש
שלמרות שהצבא זה גוף חרא יש גם צד טוב ויש אנשים טובים שאכפת להם.
אני מבולבלת כל כך. מפחדת כמו שבחיים לא פחדתי.

התייאשתי כל כך מהר, הם שברו אותי. פגעו בי כמו שבחיים לא עשו לי ולמה? כי אני משרתת בצבא קורעת

את עצמי נותנת מעצמי ומקבלת 350 שקל? הם שינו את כל מה שחשבתי שאני רוצה לעשות ולהיות.

חודש חדש, התחלה חדשה?..גשם..עונה חדשה..?

דברים רבים קרו לי,לא כאלה שכותבים, כאלה שגם בלי שאכתוב יילכו איתי לתמיד.

אני אנסה למצות את הצבא למרות היומיות ומחסור באווירת בסיס סגור.

אולי הכל לטובה אולי ככה זה צריך להיות.

אולי אני לא אמורה להיות בבסיס סגור.. אולי ואולי..

נראה.

ערב טוב.