רק עכשיו גיליתי שישרא קיים.
הייתי בטוחה שנסגר.
ישבתי עכשיו על המיטה והשתעממתי מלראות נטפליקס ונתקפתי געגוע לבלוג והחלטתי לבדוק.
הנה, הוא כאן.
לא כתבתי יותר משנה.
איזו שנה מחורבנת.
אולי הכי מחורבנת שהייתה לי.
וזה גם בלי קשר לוירוס הארור הזה, שגם כן מאיים להרוס את מה שנשאר מחיי.
לא רציתי לכתוב כי לא ידעתי איך להעלות לכתב את הכאב והאובדן.
אבל הכל אחר וכל כך ריק לי.
בשנה הזאת נפרדתי מסבתא שלי.
הסבתא שהייתה לי לאמא, שדאגה לי, שאהבה אותי, שהייתי מבלה שעות על גבי שעות בשיחות איתה.
כן היא גם שיגעה אותי.
כמו שאמא משגעת בת.
אני כל כך מתגעגעת אליה.
ולפני שסימנו שנה נפרדתי מהחתולה שלי.
אחרי 17 וחצי שנים.
זר לא יבין.
מישהו שלא חווה את האהבה הזאת לא יודע ולא מסוגל להבין כמה זה כואב.
איזה חלל זה משאיר
מדכא לי להיכנס הביתה כי היא לא מחכה לי ליד הדלת.
ולשכב במיטה ולא להרגיש אותה צמודה אליי.
ולהיות עצובה ושהיא לא תבוא אליי.
ולקום בלילה ושהיא לא רצה אחריי, או יושבת ליד המקלחת ותחכה ללקק את המים מהרגליים שלי, או באה לארח לי חברה בשירותים ככה שלא אהיה לבד.
שהיא לא עוקבת אחריי.
היא כל כך חסרה לי.
וכל כך קשה לי לגור עם ההורים ועוד יותר כשהיא לא פה.
היא הייתה הדבר האהוב עליי בבית הזה.
היא מה שתמיד החזיק אותי פה.
שקט לי מידי.
חסרות לי הנחירות הקטנות שלה והגרגורים, היללות הקטנות בקול המתוק שהיה לה.
הריח שלה, לקבור את הפרצוף בפרווה הכי רכה בעולם וגם כשהכי חרא היא האירה את החיים שלי קצת.
ביום שבת תהיה לי יום הולדת ואני לא רוצה לחגוג.
אני לא מרגישה שיש לי מה לחגוג.
איזו שנה מבוזבזת ונוראית.
כמה השנה הזאת עלתה לי בבריאות פיזית ונפשית, כמה היא עלתה לי כלכלית.
חלומות שהתנפצו,
חברויות שהשתנו לבלי היכר ולעולם לא ישובו,
והמון לבד.
אני אמורה לעזוב את הארץ עוד שלושה חודשים, להתחיל ללמוד בחו"ל.
כל ההוצאות לקראת הבקשה לויזה והתשלומים לאוניברסיטה וטיסות ומגורים ואני מובטלת כבר חמישה חודשים ועוד לא קיבלתי שקל מביטוח לאומי כי הם הזויים.
איך לעזאזל מממנים את זה?
אני מחפשת עבודה, באמת שמחפשת.
ואז חושבת שמצאתי ומורחים אותי.
הכרתי מישהו בדקה וחצי שהייתי באוסטרליה(אה כן וכנראה שלא אוכל לחזור כי לא מאפשרים לי לבטל את הויזה ע"מ שאוכל להגיש מחדש בהמשך)
אבל הוא שם, אני פה.
תכף אני אהיה עוד יותר לא שם.
ואני לא מבינה באיזה קטע עד שאני מכירה מישהו וזה טוב, זה ממש טוב, הוא בצד השני של העולם ולכו תנסו להבין איך מחזיקים לונג דיסטנס 4 שנים(במקרה הטוב).
אז ההיגיון אומר שלא מחזיקים.
הלב לא נותן לשחרר.
לא לי ולא לו.
עוד לבד.
עוד התנהלות בשלט רחוק בזמן שהכל קורה והוא ממשיך לעבוד ואני בחיפושים ובריצות ונסיעות מיותרות לירושלים(שמישהו יסביר לי שוב מה הפואנטה של עובדי ממשלה? כי עוד לא היה משרד אחד שלא שלח אותי למשרד אחר והעיקר זה ש"לא בשביל זה את צריכה אתX אנחנו לא יכולים לעזור לך עם זה" אבל מוצאת את עצמי הולכת במעגלים).
ציינתי הפרשי שעות?
כשסבתא שלי נפטרה האפרורית שלי היא מי שניחמה אותי יותר מהכל.
להיכנס למיטה ולהתכרבל איתה ולהתמוגג מהמתיקות שלה.
להיזכר שיש יופי ויצורים שהם קצת מושלמים מידי לעולם הזה.
ועכשיו גם היא נעלמה לי.
הייתי האחרונה שהחזיקה אותה בחייה ואני רק רוצה לחזור לפעם האחרונה שהייתה אצלי לפני שחלתה.
או למתי שהייתי בבידוד כשחזרתי ולהגיד פאק איט ולתת לה לבוא אליי כמו שניסתה בהתחלה כי וואלה לא הייתי חולה.
אני שמחה שהייתי בשבילה בסוף, שהיא הייתה מוקפת באהבה עד הסוף.
כל מה שאני רוצה ליום ההולדת זה לבלות את היום איתה לבד.
רק אני והאפור הזה.
אם משהו מהשנה האחרונה זה שאנשים הם כמעט אף פעם לא מה שאנחנו חושבים שהם.
היא הייתה בדיוק היא.
והיא לא שפטה אותי אם הייתי במצב רוח רע, או לא היה לי כוח להתקלח, היא פשוט הייתה איתי.
היא ידעה מתי אני הולכת לישון ולפעמים הייתה כבר קופצת על המיטה ומתכרבלת במקום שלה, בפינה הקבועה שלה, כאילו אומרת לי "נו, את באה?"
הדבר הכי משמח היה להתעורר מזה שהיא קפצה חזרה למיטה אחרי שקיבלה אוכל מאחד ממשכימי הקום, או שהיא מתחככת ברגל או ביד שקצת מציצות מהמיטה.
זה מרגיש כאילו היא תמיד הייתה איתי.
הייתה איתי מאז שהייתי בת 8, היא הייתה בת חודשיים.
אני לא אשכח את היום שהבאנו אותה הביתה.
היא הייתה מהמשפחה שלנו מהרגע שראינו אותה.
זה פשוט מרגיש כאילו בשנה האחרונה מישהו לקח לי חתיכת ביס מהלב.
זה נורא מפחיד, בפחות משנה לאבד שניים מהטופ 3 הכי חשובים בחיי.
לפני כמה ימים היו לי כמה שעות מאוד מפחידות לגבי האחרון שנותר.
סבא שלי האהוב.
אני יודעת שזה יקרה מתישהו, אבל אני לא אהיה מסוגלת להקים את עצמי אם זה יקרה בקרוב.
אני עדיין מנסה להבין איך לחיות בעולם בלי סבתא שלי.
עם בלו זה עדיין חור ענק בבית החזה שאני לא יודעת איך ממלאים.
בטח שאני לא עובדת עדיין, ואין לי את הלצאת מהבית ואת הצורך להתרכז בעבודה לכמה שעות ולהבסיח את דעתי.
זה כל הזמן.
וזה קופץ שוב ושוב כל פעם ברגע שפתאום היה מנוח.
בלשכב במיטה ולראות סרט ולהרגיש שממש נעים לי וטיפה לשנות תנוחה אבל השמיכה קצת תקועה מתחת לרגל ולחלקיק שנייה חושבת שהיא שם ישנה עליי כרגיל ונזכרת שוב שזה לעולם לא יקרה יותר.
אני לא חושבת שאי פעם בכיתי כמו בשנה האחרונה.
וגם עכשיו לכתוב על זה בפעם הראשונה רק תוקף אותי ביתר געגוע והדמעות זולגות.
אני קצת שמחה שסבתא שלי לא חיה כדי לחוות את טירוף הקורונה.
אני ממש שמחה שבקרוב אני לא אהיה בישראל ולא אצטרך להמשיך להתעצבן מהעיתון כל בוקר.
לא אצטרך להמשיך להתעצבן מאנשים שלא שומרים על ריחוק חברתי ולא עוטים מסכות כראוי ומסכנים אנשים ובגלל החרא הזה אצטרך שוב להיכנס לבידוד כשאגיע לשם. כי אני מישראל.
לא אצטרך להמשיך להתעצבן(טוב בואו נהיה ריאליים אני אתעצבן בכל מקרה אבל קצת פחות ישפיע עליי) מהממשלה הכי מטומטמת שראיתי בחיי, עם רה"מ הכי מושחת ודוחה שיש. משרים שמרוויחים משכורות גבוהות בצורה לא פרופורציונלית(תבדקו, בבקשה, בישראל חברי כנסת מקבלים את המשכורות מהגבוהות בעולם) אבל מרשים לעצמם להתבטא כנגד אנשים שאיבדו כל ביטחון כלכלי.
לפעמים אני קצת לא מאמינה שהשנה הזאת קורית בכלל.
אני כאילו מחכה להתעורר ולהבין שסבתא שלי עוד פה ובלולו שלי עוד כאן ואין וירוס ואני לא מובטלת וחסרת כל וכל שאר החרא המאוד מחורבן שקרה לא קרה.
אני יודעת שזה לא יקרה.
אבל אין דבר שאני רוצה יותר מזה.
תנו לי לחזור שנה וחצי אחורה, גם אם הייתי צריכה להיפרד שוב מסבתא ומלולו הייתי מתרגשת מכל יום איתן.
לא הייתי נוסעת לאוסטרליה.
נכון שלא הייתי מכירה אותו - אבל זה היה יותר קל ממה שעכשיו.
את כל הכסף שהלך על הויזה לשם והטיסות(והשינויים) וההוצאות הייתי חוסכת לי ואולי עכשיו לא הייתי צריכה ללות כסף מההורים שלי כדי לקחת אוטובוס.
ואת תקופת הקורונה ההתחלתית הייתי מבלה בבית עם השמנמנה ונוצרת כל רגע שהיא עוד הייתה בסדר.
אולי היינו תופסים את זה מוקדם יותר ואפשר היה לעשות משהו(כנראה שלא, היא כבר לא הייתה צעירה אבל זאת מחשבה נעימה)
או אולי הייתי פחות עיוורת לסבל שלה והייתי משחררת אותה מוקדם יותר, הסוף היה כבר ממש נוראי.
אבל זה טוב שהבלוג פה.
אני לא אמשיך, זה סתם כואב.
אבל אני לא מסוגלת לדבר על זה ובפנים זה כואב מידי אז זה טוב להוציא טיפה.
אני לא רוצה כלום כרגע חוץ ממנה.
אולי קצת ירק שיעזור לי לישון.
אבל בשבילה הייתי מפסיקה לעשן ברגע זה ולנצח.
אוי אם הייתה דרך לתאר את הגעגועים ותחושת האובדן.
אפשר לדחות את יום ההולדת?
בא לי שיום הולדת אחד שלי לא יהיה מחורבן.
אני ממש אשמח אם אפשר להוסיף עוד איזה חודשיים עד יום שבת.
איכס.
טוב.
That's life, pretty much
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
You Can Call Me D