מישהו מהצבא שלי פיתח איזו מחלת מעיים מוזרה והתאשפז בבית חולים.

ממתח. ואני הבאה בתור, אתם תראו!

דברים מוזרים לגמרי קורים לי כשאני ממהרת, כמו הסיפור שMJ אוהבת לחזור עליו בקשר אלי, על איך פעם אחת ירדתי מאוטובוס ורצתי רצתי להספיק את האוטובוס שלפניו, ובעצם נכנסתי בחזרה בדלת הקדמית של האוטובוס. עד היום לדעתי עליתי על אוטובוס שלפניו עם אותו המספר, אבל מאז הפעם ההיא שהצעתי בלצון שזה היה אותו אוטובוס, היא כל כך נתפסה לסיפור שאי אפשר להניא אותה ממנו.

בקיצור, בעבודה בFast Forward, ורק באוטובוס בדרך הביתה אני מתארגנת מחדש.

ואז באה הביתה והכל שוב מתחיל, מרוץ ה"תראי את זה רגע", "רוצה משהו?".

כל הזמן תובעים את תשומת לבי והאמת, מרוב חלוקת קשב אני בכלל כבר לא יודעת איפה שמתי אותה בפעם האחרונה.

לפני כמה ימים (אני לא לגמרי יודעת באיזה יום זה היה) היא עשתה קולות של סוף, הבחורה של האקס שלי,

ולמרות שזה היה מאוד בלתי סביר בכל זאת מה שקרה זה שהתפתחה לי תקווה בלב.

"יופי", התגנבה ללבי המחשבה. "הם ייפרדו, ואולי שוב יהיה לי סקס". זה כל כך מביש להיות אני.

ואז הסתבר כמובן שאכן זה היה סוף של משהו אחר, ואכזבה התיישבה לי בבטן.

בקיצור, אני מסתכלת על מה שאני חושבת ונהיית מובכת ועצובה ונכלמת.

הלוואי שלא הייתי שמה לב בכלל לכל הדברים האלה ברצף.

וכל זה בלי לפגוע בכך שבמוצהר אני ממש בסדר עם כל מה שקורה. עיקשת.

בסוף השבוע הדפסתי תמונות לדרכון ושלחתי בדואר רשום.

באותה הזדמנות הדפסתי גם לסבתא את התמונות שלנו שהיא מבקשת כבר כמה חודשים,

ומכיוון שתמונות לא נכנסות במעטפה מאורכת כמו שיש לנו, וקצת בתור תירוץ, התיישבתי לשולחן להנדס מעטפה משני דפי נייר צבעוניים.

באותה הזדמנות כבר כתבתי גם כרטיס ברכה לתלתלים, שעברה דירה בתחילת החודש.

ואז מצאתי גזירי תמונות שליקטתי פעם מכל מיני עלונים פרסומיים, והדבקתי תמונה רכה של אם אוחזת בתינוק על כרטיס נוסף,

ככה, שיהיה מוכן כשהמתחתנת ההריונית תלד. והיה לי נעים ופעיל. אני אוהבת את הרגעים האלה.

לפני כמה שבועות מישהי אמרה לי שחשבה עלי כשקראה מאמר שנראה לה שגם אני אוהב.

נראה לי שכדאי לי לשלוח לה מעטפה מבויילת בתוך מעטפה, כדי שהיא תשלח לי אותו בדואר חוזר. ככה מפעילים דברים במנואלה.

בזמן האחרון העבודה שלי מלמדת אותי להפעיל דברים במנואלה. על גופי אני לומדת. והנה שוב הכתמתי את האסוציאציות בריצה הזאת.