ואני מצד אחד עדיין אוהבת מאוד את (וקשורה ל)סיפור המסגרת שבו היינו חברים פעם,

אבל פחות ופחות את האינטארקציה הממשית, כשהיא נפרטת. מוצאת את עצמי מודה בפני עצמי

שטוב ככה, שמישהי אחרת צריכה עכשיו לשאת בעולם העולם הזה. וכמה טוב יותר שעול העולם כולו הפרטי שלהם מתחלק

בין שני אנשים שבאמת אכפת להם אחד מהשני ולא צריכים לזייף.

לזייף זה כבד נורא.

(פתאום נפחדתי, כי חשבתי ומה אם הבא(ה) שלי יזייף ברגעים הכבדים ולא אדע להבחין?)

ובאופן כללי אם תבוא אהבה עכשיו לא נראה לי שאדע מה לעשות בה, עדיין.

אבל חסר לי עם מי להתכרבל.