(דרך יותר מהוקצעת לומר מה שאמרתי כבר לפני שני פוסטים)

המחזה all my sons של ארתור מילר, שאת הניתוח שלו שיננו בתיכון, פותח בהוראות בימוי. 

שם יש רמז עבור דמות האב, כתוב מפורשות כמו שלא יהיה כתוב בטקסט לאחר מכן [1]:

"a man whose judgement must be dredged out of experience and a peasant-like common sense"

זה עניין רגיש [2], לשים את זה מתחת לפנס. 

אבל אני מבינה ממתחת לעור את הצרוּת הזאת. נדמה לי שגם אני לוקה בה.  

שיפוט שנסמך על הנסיון והגיון פשוט. לא נשמע כמו משהו שצריך יותר ממנו כדי להסתדר, לא?

ארתור מילר מביא את זה לידי קטסטרופה, אבל לא צריך קטסטרופה בשביל להביט על זה,

לדעתי יש לפחות שני מאפיינים חסרים כאן והם: היכולת לאמפתיה, והיכולת לאקסטרפולציה. 

* * *

איך זה שלא כולם כמוני?

קשה לי עם זה שוב ושוב, בעיקר בדברים שבהם מתחיל להפתח פער אל העולם.

ברצון למגע בראש ובראשונה, אפילו עם הגילוי הנפלא והמשמח שקיימים גם כמוני אחרי הכל, אבל לא רק בזה.

גם בדברים שאני רוצה שאחרים לא רוצים באופן מוחלט,

או בדברים שאחרים רוצים, שאני לא רוצה באופן מוחלט.

אם נהיה ציניים לרגע, כל הa- והphiles למיניהם. שני צדדים של אותו הדבר בדיוק.

ובכל זאת הם קיימים, ההם שרוצים וההם שלא, וחלקם חברים שלי. נמנה דוגמה פשוטה מכל צד:

א-מיניות של חברה אחת,

BDSMיות של חבר אחר.

זה לא קיומם שכה מפתיע, אלא ההפתעה שלי מקיומם.

Don't do anything I wouldn't! שולחות דמויות אחת את השניה בקריצה לעבר השקיעה.

ואצלי אני מופתעת אפילו לכך שקיימים רעיונות שאחרים חשבו עליהם which I haven't.

אבל לא אני כתבתי את הקודקס, ולא אני מגדירה את העולם!

וזה שדבר לא מתקיים בד' אמותי לא אומר שהוא לא נוכח אצל מי שגובל בהן, ואפילו שולח אליהן ידיים.

נקודה חלשה שאני לא יודעת מאיפה לגשת אליה.

האם הצרה היא ברגע שבו אני יודעת שהם קיימים, ועדיין לא מסוגלת לחלוטין להתייחס אליהם כאל non-fiction?

* * *

אני חושבת איך עובד אצלי התהליך של סיווג רגשי.

אני שומעת על דבר, ומחפשת אותו אצלי:

הוא יכול להיות כבר קיים, ואז ההתייחסות אליו מועברת ישירות כתוצאה.

ויכול להיות שלא. במקרה הזה אני מחפשת משהו דומה, ובוחנת מה ההרגשה שלי כלפיו, וזו התוצאה.

אבל אם אין שום  דבר מהסוג ההוא, שמעורר אצלי תגובה, הפונקציה חוזרת עם null. 

מצביע ריק - "אין תגובה", אבל מין אין תגובה כזאת שמאחוריה ריקנות.

בכל מקרה, לא מתעורר אצלי דבר כזה: "אף פעם לא חשבתי על זה, אבל איך זה מרגיש עבורך?" עם מקום מוקצה להכיל את התשובה.

* * *

האם תיתכן אצלכם אמפתיה אמיתית, מורגשת מבפנים, כלפי דבר שאינו כלול בכלל (או מעורר הד) בנסיון שלכם?

(אם כן, איך זה מרגיש, לאן זה מצביע מפנים?)

[1] לא זכרתי את השם של הדמות, אבל הצלחתי למצוא את הציטוט המדוייק ב-9 דקות. יו, איזו יפה את, אינטרנט.

[2] וזה לא מצחיק מה שהתגלה על הדמות הזאת במחזה ומה שקרה לה בסופו, אוקיי?