זה הכל התחיל מהמורה לפיתוח קול.

בשעור האחרון שלי הגעתי כמעט שבורה, אחרי יום איום בצבא, ואפילו אחרי שאבדתי בדרך,

דבר שתמוה במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא גרה בקצה הרחוב שממנו עבר המכונף דירה בשנה שעברה. 

היא התחילה בתרגילי הרפיה, כולל מבוא הצוואר ואיזור מערות האף .

אבל איפהשהוא בצליל הרביעי שלי היא הפתיעה: "אני רוצה שתכווצי את השרירים הטבעתיים".

הרמתי עין אחת פלוס גבה למתקדמים אליה, אבל היא ידעה מה היא מבקשת.

"איבר מין סגור." היא חזרה, אני חשבתי "להלן שירה אנאלית לכם", וקפצתי.

"אבל בנשימה תשחררי, כן?" היא וידאה את הבלתי ייאמן והמשיכה הלאה.

ואחרי זה כל השיעור התנהל במאבק על מידת המתח בגוף.

שחררי, היא אמרה. שחררי את יד ימין הסגורה לאגרוף. שחררי את יד שמאל שהאצבעות בה מתוחות.

שחררי. שחררי.

רגע השיא מבחינתי היתה שהיא ביקשה שאשיר בשפתיים משוחררות יותר.

המורה, את לא רואה? אלה שרירים טבעתיים ואלה שרירים טבעתיים. קשה לי להפריד ביניהם.

בסוף השיעור קבלתי בפניה: נתפסה לי כף הרגל.

והיא חייכה ואמרה: כן, את מפַצה הרבה.

ואני חשבתי: נכון, ומצאתי בסוף איזה שריר שלא גלוי לעיניים שלך ושם השארתי את המתח.

ובכל זאת בסוף השעור היא אמרה שהפתעתי אותה לטובה. מה שגורם לי למתח נוסף ביני לבין השירה הזאת שלי:

מה מנצח, תחושת הזרות שנובעת מהטכניקה החדשה הזאת, או הפידבק החיובי?

בינתיים ה[1]כוּס הקפוץ נראה לי כמשל לכל העניין הביצועי הזה.

אולי בעוד מקומות, כדי לבצע היטב אני צריכה להשתחרר נורא אבל לקפוץ דווקא שם?

אוף.

[0] מכיוון שאני יודעת שאני אשתמש ב[1] כfiller בכל רגע של מבוכה, הרשו לי להגלות אותה להערת שוליים ולהעלות אותה באוב בכל רגע נתון: [1]

[1] סליחה