| 10/2009
אז זהו.
שהדבר שהכי קשה לי בקשר לזה הוא החשש שאני לא יכולה לגמרי בחופשיות לומר עכשיו
"הבנזונה" על הבנזונה.
כי אם זה קרה עם מישהו שהוא כה בעדי כמו המכונף, אז מי כאן
המתעלל?
ודווקא בגלל זה חשוב לי נורא להצביע על ההבדל המשמעותי שנעוץ
בתחושה הזאת, של קשר וחיבה ואכפתיות. שבגללו היה לי כה נורא עם הבנזונה,
שדברים התחילו להראות ככה, כאילו חשוך ולא מתקשר ולא אכפת, ואני התפרקתי לגמרי, לבין מה שהיה עם המכונף.
שהיה קשה מאוד אבל רק הביא לתוצאות טובות, שאני יכולתי לבחור לחלוטין
שלא להמשיך בהעמדת הפנים [1] שבקשר הזה משום שראיתי לאן זה מביא. ולא רציתי
להיות שם שוב.
רק חבל שלא היתה איזו אינטגרציה של החוויה הזאת בצורה יותר שלמה כדי שאני
אוכל לראות את זה כמשהו שקיים והתקיים במערכת היחסים ולא כאיזו חוויה שרק
אני חוויתי באמצעותו.
והדבר האחר בקשר לזה הוא, שבעוד שעם הבנזונה מעולם לא התעמתתי בנושא, ולמען האמת כאילו שכחתי מכל העניין, הרי שעם המכונף יכולתי לבוא, אחרי כמה ימים, ולומר לו: קרה, ולא רציתי. ויכולנו אחרי כמה זמן להסתכל בעיניים, וזה דבר חשוב חשוב.
עד כדי כך חשוב, שלפני כמה ימים, בחופשה, כשנפגשתי עם הידיד הותיק ההוא שלי, אחד מאלה שלהם אמרתי: "אני חוגגת עשור לבנזונה" ואמרו לי "איזה? לא ידעתי שנפגעת באופן הזה", אז הגבתי לפניו באיחור את מה שמסתבר שדיפדפתי מעל זכרון שנינו עוד באותו הלילה: "בפעם הבאה שאתה שוכב עם מישהי, והיא מתחילה לבכות ואומרת לך שלפני, היא תמיד מעדיפה בקשת רשות, מפורשת, אז תעלה בדעתך שאולי היא נפגעה באופן הזה". לומר דבר כזה לאדם. כמו ד"ש עם פתק: "אה, ודרך אגב..."
אלא שזה לא שלא רציתי, אלא שקרה, והגבתי פתאום, והיה צריך לעבור את זה. זה לא היה בגללו, התחושה הזאת, ולא לגמרי היה נתון בידו. בינינו, כשאני חושבת על הלילה ההוא, אני מתחייכת, ולא מתחשק לי אפילו לרגע לקרוא לו בשמות. אדם שנקלע איתי לסיטואציה, ויכולנו לה.
אבל צריך לזכור ולדעת, שדברים כאלה קורים.
ולהסתכל בעיניים, אפילו חמש שנים אחר כך, זה לא מאוחר מדי.
אולי אני צריכה לחפור את הבנזונה פיזית מהעבר כדי להסתכל לו בעיניים?
לא נראה לי שהיה או שאכפת לו מספיק בשביל שארצה לגרור אותו כלל אל העימות הזה.
הרי הוא בזמן אמת ידע יפה מאוד ורק לא רצה להכיר איתי או בשבילי, בטח שלא בשבילנו.
אולי דווקא שני אלה, שהיה אכפת להם ממני, מספיקים.
אז עבר עשור וכחמש שנים ושנה,
ובסוף יגיע גם היום שאני אוכל לדעת ולסמוך על עצמי וכולי לרצות בר' רבתי,
כי זה יבוא יחד עם לדעת ולסמוך על כולי גם לומר בזמן אמת: לא רוצה.
(ובינתיים אשתדל להיות כנה גם לגבי הסיכון הזה, ולזכור שיש לי אחריות ושזה לא בר-ניחוש).
[1] ובהקשר הזה שני שירים שאף פעם לא קל איתם ובכל זאת צריך לקשר אותם לכאן כי אם לא עכשיו אימתי
נעמיד פני יתומים
הגננים היום עצובים. | |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
