הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 12/2009
בבוקר יום א' הצ' קמה
חיבקה את האורחת, ולבשה מחדש את בגדי יום אתמול, ללוותה אל תחנת האוטובוס.
וקצת יותר מאוחר הגיעה שיחת הטלפון. מהמכונף.
מ': תגידי, מה את עושה הערב?
צ': הערב עוד פנוי לי. וגם מחר בערב.
מ': תרצי להפגש?
צ': מה? הדלקת נרות? בשמחה. אצלכם?
מ': לא בדירה.
צ': הדלקת נרות זה צ"ל בדירה, ואצלי יש חתולים, אתה אלרגי.
מ': נמצא איפה לשבת איפהשהוא.
צ': מה? שלושתנו?
מ': אה, לא-לא-לא, חברה שלי, היא ב<איזה טיול מוזר כולל שהיה>.
צ': אה. אני אחזור אליך בקשר לזה, טוב?
וכך התאשר לי שזו דינמיקה שגם הוא תורם לה.
אין חברה? יש ערב פנוי לטייל עם צ'.
לא חלילה בדירה. מהדירה אני מודרת.
אולי זו הסיבה שקוראים להם אקסים-
קיצור של Exclusion?
לבי כבד עלי.
"מכונף, אנחנו כבר ילדים גדולים. לא מתאים לי שתהיה לי צ'ילבה."
[בכל זאת יש דרך להתנסח. ולהעלות באוב מילים מהתנ"ך על משמעותיהן כאן זה רעיון רע רע רע.]
גם: הוא לא הבין (או שמא "לא הבין"? כמו שאני "לא הבנתי" את ההזמנה?) מה רע בכל הסיטואציה הזאת,
וגם: יצא שבלהסביר לו אני לוקחת אחריות על הפגיעה שלה מהסיטואציה הזאת.
אחריות שאני לא רוצה שיצפו לה ממני בהמשך.
שפוגעת בחופש שלי בכך שהיא מאלצת אותי להפנים את ההדרה הזאת.
( וכי למה שאסבול את המצב בו בעיה שלה היא בעיה שלי?
לא ככה זה עם אנשים שאוהבים, לא שיש איתם צרות? )
שוב דוגמה חיה לכך שהיפוכה של אהבה היא אדישות ולא אחרת.
בסוף כן היתה הדלקת נרות משותפת. בבית אחותו הקטה, שבאמת כבר היה נכון לראות אותה.
הדלקנו ארבעה נרות שבת על קופסת מקס ברנר שכובה, שרנו מה נשתנה... אה, סליחה, מעוז צור,
והיה נחמד מאוד.
אני מרגישה שהיכולת לומר את הדברים במפורש לא היתה לי קודם, והתפתחותה, עם כל הצער, היא דבר טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
