הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 1/2010
גררר.
רופא האליל המליץ לאכול ארוחת בוקר ולהתחיל לעשות פעילות גופנית.
קצת קשה לי עם הנסיון הכפייתי הזה להפוך אותי לאדם בריא,
אז בינתיים אני עובדת יותר על הקטע של ארוחת הבוקר.
מה אני אגיד לכם, חלק נרחב מנִרגנות הבוקר שלי,
כולל השיעולים האיומים עד בחילה, נעלם.
ויומיים גם הרהבתי עוז לרדת מההסעה לא בתחנה שלי ולצעוד הביתה,
אבל יומיים זה כל מה שזה החזיק, מה לעשות.
ממש התחלתי לבכות, דמעות והכל, כשרופא האליל אמר:
"מה הבעיה, שימי אזניות ותצאי קצת לצעוד.
אם את צריכה לדעת עד כמה מהר את צריכה ללכת,
זה עד שאת כבר לא יכולה לדבר".
בתקופה האחרונה נעשיתי רגישה לרעשים, ואין דבר שאני שונאת יותר מלהתנשף.
אולי בכל זאת אשתדל. הרי ארוחת הבוקר עזרה. וכו'.
את הסב החזיקו בבית החולים לשוא במשך ארבעה ימים ואז שחררו בלי ממצאים ובלי אבטיחים.
הבדיקות עדיין גרועות בדיוק כמו ביום שהוא התאשפז, והרופאים לא באמת שינו כלום בטיפול.
החלק הכי חיובי בכל העניין היה שממרכז היום צלצלו לשאול מה שלומו כמה פעמים ביום.
עוד אנשים אוהבים את הסבא הזה שלי.
סיפרתי לכם שמכל המשפחה שלי, סבא שלי הוא זה שמחבק הכי טוב?
היום יצאתי בלי האנשים שאני רגילה לאכול איתם לכיוון ארוחת הצהריים,
ופגשתי על המדרגות בידיד צבאי מפעם שעכשיו הוא שוב בסביבה.
פרשתי ידיים לחבק אותו והוא נשאר ככה, קפוא ולא נענה. התפדחתי.
אבל ישבנו לאכול ביחד ואז הוא בא איתי למשרד לשתות משהו חמים,
ואז ירדתי ללוות אותו למטה ובירכנו זה את זה ביום נעים ולחצנו ידיים,
וזה נראה לי כל כך מטופש, אני לא לוחצת ידיים לאנשים שאני מאחלת להם יום נעים.
אז פרשתי שוב ידיים לחבק אותו והוא הסתכל ימינה ושמאלה ואז חיבק בחזרה חיבוק חטוף,
ואז אמר: זה היה מאוד חסר לי.
גם לי.
אתמול נסעתי מאוחר לעיר הבירה האמיתית של ישראל,
והלכתי כרגיל לאיבוד בדיזי-נגוף סנטר, וגיליתי שסגרו את מאירזון, החנות של הפתעות יום ההולדת.
לפני כמה שנים זו היתה החנות שהייתי הולכת אליה כששום דבר לא היה בסדר,
ואחרי כמה זמן דברים התחילו להראות פחות נורא. (אקדחי מים זעירים עם ריח של פלסטיק!)
קניתי שני מלפפונים ועגבניה וקיבלתי קליפה של תפוז (אני כרגע לא אוכלת תפוזים) מהדוכן של המיצים,
והלכתי לבקר את הקטה, שהיא גם אחותו הקטה של המכונף.
היא כל הזמן מחדשת לי את האמונה בבני אדם, הקטה הזאת. היא כל כך נהדרת.
ואז נסעתי הביתה ופגשתי במקרה על האוטובוס שכן שלי. ואז אחרי שלב הברכות,
עלו על האוטובוס והתיישבו איתי באותה רביעיה, לגמרי במקרה, המכונף וחברתו.
צירופים משעשעים, אלה. השכן, מתוק שכמוהו, עבר מקום כדי שנוכל לשבת ולפטפט,
ושיחת החולין היתה דווקא בסדר. אני מקווה להרבה חוויות "דווקא בסדר" קטנות כאלה
שישניקו את אי האמון של חוסר ההכרות.
הרבה קרה בשבוע הזה,
הוא גם התקצר לי מאוד מתחת לידיים,
וגם קשה לי להאמין שיש בו עוד יום עבודה שלם.
האם אנושיות היא געגוע מתמיד?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
