הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 4/2010
קצת
נמחק לי מאז המחשב, אז התמונה הזאת ניצלה בזכות זה שדיווחתי עליה.
זה היה אי שם ב2006 והמתעלמת נכחה בעת צילום התמונה,
גם היא זוכרת, איך אני הצבעתי עליה והמכונף כיוון ולחץ.
אני מתגעגעת לMJ כבר, כי הלילה היא נוסעת. ואני מתגעגעת למכונף ברגעים כאלה,
כשכל האסוציאציות שלי מנהמות כמו מיתרים במאמץ להפרע לפני שהם מתכוונים מחדש.
כך, כשמנגנים שני תוים קרובים מאוד, אז הם מתאחדים לגל גדול וצפוף שכמו מושיט יד כפליים:
שני גלים קרובים מפעמים יחדיו (הלינק היה שבור- פסקה אחרונה בדף)
ככה אני מרשה לעצמי להיות מושטת מתוך הבקרים והערבים והלילות האלה,
ככה להיות קרובה מספיק, אך לא בדיוק, לא לבטח, גורם לי לערוג.
פעם הייתי מוכנה לשוף באבן משחזת את התחושה הזאת,
לגרד אותה עד חלקות. היום אני מנסה שאזני תלכוד אותה
ותבין- ככה זה כשאחים.
עריכה:
תוספת מאוחרת שהיא בעצם מוקדמת, מ- 30/3/2010:
היא אומרת לי שהשיחה שהיתה בינינו
מלווה אותה ושהיא רוצה להפגש שוב אחת על אחת כדי לתת
לנו עוד זמן שיחה והרהורים משותפים לפני שאנחנו ממשיכות למצבים חברתיים יותר מורכבים. מה שאני אומרת ומה שהיא אומרת מרכיבים תמונה מלאה ועשירה יותר משתי נקודות מבט קרובות מאוד, כמו משקפיים תלת מימדיים. הפרש של שבעה סנטימטרים בין העיניים- ותפיסת עומק שלמה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
