(ושוב אתכם. הציטוט לא נמצא, אז יש רק פראפרזה).

"רק מי שהיה

יכול לדעת

איך זה להיות אבן.

הוא יכול לשתוק כמו אבן

ולזרוק אבנים

ולטמון ידיים באבנים

ואפילו לאכול אבנים

אבל הוא לעולם לא ידע

איך זה להיות אבן".

קראתי את זה פעם בתוך טקסט אישי מאוד של מישהי אחרת.

אני חושבת שזה עמיחי או יהונתן גפן, אבל אני ממש לא יודעת.

מי שמכיר את השיר הזה ויכול לאתר לי אותו, יעשה לי שירות גדול מאוד [1]

בכל מקרה, לאחרונה (עקב בקשה להפצה פעילה) נתקלתי כמה פעמים בפוסט הזה מהבלוג של לסלי פיינברג [2],

על זכותה הבלעדית לספר את הסיפור שלו, ועל הפקעתו של הסיפור על ידי מישהי מבני משפחתה שלכאורה יודע איך זה היה מפני ש"הוא היה שם".

לסלי פיינברג פגוע וכועסת ומבהיר'ה בכל מיני דרכים עד כמה זה לא משקף את הרגשתו, ואת מורת רוחו הרבה מההפקעה של הנרטיב שלו לטובת משהו שלא מתקרב אפילו להכיל את המורכבויות בסיפור, ולמעשה מהווה סילוף.

בעיתוי מדהים, הופיעה בעיתון הארץ גם הכתבה הזאת:

סליחה, של מי האונס הזה?

שעל פיה הנאנסת בפרשת שמרת תובעת את מחזאית "משחקים בחצר האחורית" על כך שבהצגה הזאת היא רומסת לה את הפרטיות, הופכת אותה לדמות ציבורית, משהו שהוא עיבוד ותו לא.

אותו סכסוך? לטעמי כן.

בעיני הסילוף הזה לוחץ בדיוק על הפצע הישן,

מביא לחוויה חוזרת של העדר שליטה. 

ונגד זה יוצאים האנשים שנדרש מהם מאמץ על מנת לאחוז בהגה חייהם,

שהבחירות שלהם הפסיקו, החל משלב מסויים, ובהחלט בעקבות פגיעה, להיות ברירות המחדל.

אף מחזאי או אחות קטנה לא יודעים איך זה,

לא יודעים מה זה,

לא יכולים לדרוש לעצמם את הזכות

לדבר בשפת האבנים.

אם הם עושים זאת בכל זאת, זוהי הפקעה, ואין תימה שהיא מעוררת כעס והתנגדות והתנערות.

כי יש כח בלומר לעצמך ולאחרים מה הסיפור שלך. וזה מכונן אותך, איכשהו. וללא זה מדובר בזיוף.

ברור לי יותר ויותר שבנרטיב שלי עברתי התעמרות מינית, שכללה מעשים מיניים שלא בהסכמתי. 

אחרות שכותבות דומות לי דווקא עוזרות לי מאוד לראות את זה,

אבל אף אחד לא יכתוב אותי כנגד רצוני.

הרגע נזכרתי שבעצם אותה אחת שהטקסט האישי שלה כלל את השיר הזה, היא היתה כותבת סיפורים.

ובעקבות שיחותינו האישיות היא כתבה עבורי את הסיפור של הבנזונה, פעם מזמן.

השלד היה שלי והפרטים ממנה,

וכבר אז, אפילו זה לא היה הסיפור שלי.

נ.ב

השבוע בפוסטסקרטס מצאתי את הגלויה הזאת

ועוד טקסט מתחתיה שמגיע כתגובה ממישהו/י אחר/ת בכלל [3]

I was being evaluated for psychiatric admission when I looked up and realized that the intake nurse was my best friend from childhood. I asked her if she knew about the abuse back then. She did. We cried together.

וזה מזכיר לי איך שנים, שנים שראיתי את החברה הבאה-הבאה שלו ברחוב, האחרונה שידעתי שהיתה חברה שלו לפני שהפסקתי להתעדכן טוטאלית וסירבתי שידברו בו במחיצתי, הייתי נתקפת ברצון עד לשאול אותה, כך באמצע הרחוב, אם הוא פגע גם בה.

רציתי את זה תמיד. גם לפני שהמכונף שאל.

השנה ראיתי אותה בבן גוריון, והיא חייכה אלי כשחלפנו זו על פני זו.

חייכתי בחזרה, זו עדיין המחשבה הראשונה שלי.

[1] ואני גם לא בטוחה אם היה בית

שדיבר על לדבר אל אחינו

בשפת האבנים

או שאני המצאתי אותו. 

[2]  שכתב'ה את התנ"ך הבוצ'-פמי "סטון בוצ' בלוז". לסלי פיינברג נמנע'ת מלהתייחס לעצמו בכינוי גוף המסגיר מגדר ולכן התרגום המייאש.

[3] הפעם הסלאש הוא סתם, רק כדי להדגיש עד כמה סביר שמי שכתבה את הטקסט הזה היא נקבה.