(אכל"ש= אם כותבים לא שוכחים)

-

הצלחתי להעביר את השבוע הזה במינימום זמן עם עצמי לבד, למרות שבאמת סגרתי את המחשב במסקינגטייפ והקפדתי לא לקרוא שבוע שלם.

ביום ראשון סרקתי מתוך הספר ששאלתי מהספריה ואז החזקתי אצלי מתוך כוונת מחזיק, את כל העמודים הממש מעניינים
על פי מספרי עמודים שהכנתי מראש, ואחר כך החזרתי אותו.
הזמנתי את אמא שלי לעלות אתי למוזיאון ישראל בירושלים ביום חמישי, אחרי שאנקה את הדירה (זה תורי), משום שאני בין כה צריכה לעלות לשם כדי לתת לתיקון את הסנדלים שקניתי שנה שעברה וחלק מסויים בהם התפרק. לא כל כך התאים לה וזה די הקל עלי, כי בעצם רציתי ללכת למוזיאון לבד.
 אחר כך הפציע בבאר שבע לשעתיים האיש עם החוטים והיה כל כך יפה ומרגש וכל נימי אמרו אביב לקראתו.
 הכנתי סלט עלים אביבי מהגינה שמאחורי הבית, עם פרחי כובע הנזיר והמון ירוק ושמחה.
 הוא בא לזמן קצוב, שאחריו שום נסיון שעשיתי לא סדק את הגבול הזה. זה יפה וכואב כשיש גבולות.
 אחר כך הלכנו שנינו אל הקק"ק (קבוצת קריאה קווירית) באוניברסיטה,
 אשר מיכל הנהדרת הגיעה להרצות בה הרצאת אורח.
 אחר כך, כבכל ראשון בערב, הייתי אמורה לישון אצל החבר ממורד הרחוב [1],
 אבל כשנפגשנו, אחרי החיבוק הראשון, הוא אמר: אני מצטערת, שכחתי להגיד לך,
 אבל לא נוכל לישון ביחד הלילה. יש לי פריחה משונה ומגרדת, ואני לא יודע מה זה.
 מיכל ואחרים העלו את החשש שזה אולי מדבק, אז כרגע עדיף שלא נישן ביחד.
 אמר וכך הלכה השינה המשותפת הקבועה שלנו.
 אבל ליווינו כולנו זה את זה את אלה את אלה לבתי כולם הסמוכים זה לזה במידה רבה,
 ועוד אכלתי ופטפטתי עם החבר האחר ממורד הרחוב [2] אל תוך הלילה,
 ובסוף התנמנמתי שם מספיק כדי לא לטרוח לעלות במעלה הרחוב לישון אצלי.
  
יום שני
 בבוקר קמתי, אספתי את עצמי ואת פזורותי ועליתי לדירה להתקלח ולהשתגר לפני השעור.
 היה קשה בשיעור הבוקר, וקיבלנו אלף תרגילים לבית שלא פתחתי עד רגע זה משום שלא קראתי שום דבר.
 בשעתיים החופשיות שהיו בין השעור והתרגול שנ"צתי על הדשא בשמש האביב המעולה שהיתה.
באמצע התרגול היה לי רטט בטלפון והסתבר שMJ נחתה בארץ. לבי חזר אל המקום המסוכן שלו, כאבן בכף הקלע.
"אחלי לי בהצלחה", חייכתי בעצבנות אל שותפתי ללימודים, והיא אמרה "אבל לא זה מה שלא רצית שיקרה"? 
ובכל זאת. אחרי התרגול היה שעור פילוסופיה, שנמשך ונמשך ונמשך ונמשך ובסוף נגמר,
אבל בהפסקה שלו ראינו דרך חלון זכוכית גדול את להקת הפלמנקו של האוניברסיטה בחזרות. 
בשמונה, כשנסתיימו סוף סוף הלימודים, הלכתי עם הבחורה-הקודמת-מהחדר-שלי-בדירה לסיבוב רגלי,
ועשינו סובו ציון והקיפוה בבאר שבע, הלכנו ממש הרבה עד כדי תשישות מוחלטת ואז דידיתי בחזרה אל החברים ממורד הרחוב,
שם השארתי את תיק הביצפר, והשתמשתי במחשב הנייד שלהם כדי לשלוח את הסריקות של הספר לMJ.
אם מישהו מעוניין גם בעמודים המעניינים מתוך Affect regulation, mentalization and the development of the self, שיגיד.
 
 יום שלישי
 דיברתי עם MJ מתוך הטלפון המתנתק-מרעב שלי, וקבענו שהיא תבוא לבאר שבע ביום חמישי. סיפרתי לאמא שלי סיפור על שיעור ביום חמישי ששכחתי ממנו, כדי להסביר למה אבוא הביתה בשישי ולא בחמישי, כי בכל זאת אחרי הביקור של MJ הייתי צריכה לעלות בשישי לירושלים להחזיר את הסנדלים, 
 אז התחלתי להזיז רהיטים ותכניות בלב. לגבי תכולת המקרר, שהחסה תספיק לעוד סלט אחד כזה, למשל, ומצאתי לי תכלית לנקיון פסח שהיתה חסרה לי עד כה.
 בארבע חזרתי מהלימודים מרוגשת, מצאתי על הרצפה ליד אחד הפחים כמה פרחים מלאכותיים גדולים ותליתי אותם על הגדר של השכנים מלמטה, ואז עליתי לדירה וקצצתי בצל ושום ופטרוזיליה וגררתי גזר וטיגנתי הכל עם אורז מלא, והכנתי ממולאים שמחים ומתפקעים מטוב, והעמדתי אותם על הגז כך שיבעבעו ברוטב האדום שלהם, כמוני.
 בחמש וחמישה MJ צלצלה ואמרה שהיא שמעה שנופלים בבאר שבע טילים, ורוב האנשים בסביבתה אומרים שמסוכן כאן, אז היא לא תדאיג אותם ולא תבוא לבאר שבע. היה לי קשה וכואב וניסיתי לומר שזה נכון שיש טילים בבאר שבע, אבל. האבל לא הצליח והיא לא באה ואפילו אמרה לי שזה לא בסדר שאני מאשימה אותה על זה שהיא לא באה, כי אלה נסיבות חיצוניות והן מבאסות עבור שתינו ולא רק עבורי, ושהיא אולי תבוא "כשיירגע".
 מחמש ורבע עד חמש וחצי כולל שכבתי על המיטה עם העיניים על השעון והסתכלתי על המחוג של השניות עושה קפיצה אחר קפיצה קדימה, וכעסתי על MJ על כך שהיא לא באה, ועל כך שיש טילים על באר שבע שאני לא יכולה לשלוט בהם, ועל כך שיש משתנים שאני לא יכולה לחזות, ואחד מהם תמיד יהיה זה שמכריע נגדי, ועל כך שאני לא חשובה מספיק על מנת לבקר אותי בבאר שבע, והלקיתי את עצמי על שהאמנתי בזה מלכתחילה, והרגשתי מצורעת וככה-קטנה. אחרי רבע שעה ככה היה רעש משונה מהמטבח והלכתי לשם לגלות שהממולאים גלשו. כיביתי את האש והלכתי לבכות לחברים שלי.
 ש' אמר שהסיבה היחידה שאני מאוכזבת מזה היא שזו אחת ממערכות היחסים היחידות שאני מרגישה בהן שיש לי זכות לצַפות בהן, ושהבעיה שלי היא שבשאר 99 האחוזים האחרים של מערכות היחסים האחרות שלי אני כבר מקבלת כמובן מאליו שאני ככה-קטנה. אחר כך הוא הציע לי "את הדברים הרגילים: לדחוף קירות, לדחוף אותי, לבכות, אני מצטער שאני לא מאוד פנוי לזה עכשיו, זו העבודה האיומה הזאת". אחר כך הוא אמר שהוא רעב. אז הזמנתי אותו לבוא אלי לדירה, כי יש אוכל שישתלם לו לעשות את הטיפוס של שלוש קומות ברגל עבורו. הוא אמר שהוא יבוא עוד חצי שעה אחרי שיגמור משהו במחשב. "אני רוצה לדבר אתך, בבקשה" אמרתי לMJ בטלפון בדרך ממני אליהם ברשמיות קרה ולא נעימה, והתכוונתי "אני רוצה להמשיך לטפול עלייך אשמה, ולהטיח בפנייך שאם יש איזה מקרה ריאלי שבו תבואי בכל זאת, אני אשמח לשמוע מה הוא יהיה, כי כרגע מה שאת אומרת נשמע כמו תירוץ עלוב". היא אמרה "יהיה לי זמן בעוד חצי שעה", שזה הזמן שש' אמור היה לבוא. 
 חזרתי לדירה שלי לדחוף קירות ולבכות ולהרביץ לדברים ולנקות את הגז ממתחת לממולאים. אחר כך ש' בא ואכלנו את הממולאים והיה טוב וטעים, ולמרות שאנחנו שנינו אכלנים לא קטנים [3], נשאר די הרבה. אחרי שהוא הלך הסתבר שMJ באמת היתה יכולה לדבר באותו זמן אבל הטלפון היה רחוק ושקט ועכשיו כבר מאוחר מדי.
אחר כך הטלפון שלי צפצף להזכיר לי שגם לערב הזה בעצם יש לי תכנית, ושהתכנית היא ללכת לאקרובאלאנס, שזו קבוצה בבאר שבע שמתאמנת באקרובאלאנס באוניברסיטה, ויש לי חבר ששייך אליה כבר. למרות שבעצם היתה לי אג'נדה סמויה להשאר במצב רוח מחורבן, הלכתי לצפות בזה וזה היה יפה ונראה מפחיד לאללה. יש לי כאב ראש רק מלחשוב על חלק מהתרגילים האלה, אבל ברור לי שאם כן הייתי רוצה להתעודד, אז זה בהחלט היה קו פעולה מאוד מתאים לנסות את זה, ואני בהחלט מתכוונת לנסות את זה בשבוע אחר.   
 צלצלתי להזמין ידיד אוניבסיטאי לסתום את החור האחרון בשן של היום הזה, אבל הוא היה עסוק עד קצות האוזניים ולא יכול היה להתפנות לזה.
  
יום רביעי
 היה בוחן בשמונה בבוקר לכתה שבה אני לומדת מתימטיקה. הגעתי בתשע, שזו השעה שבה הבוחן אמור היה להסתיים. כולם כתבו עדיין במרקץ והמרצה הסתכל עלי מופתע והתחיל לשלוף עותק של הבוחן מהתיק שלו. "אני לא עושה את הבוחן", אמרתי לו. "מתי לבוא?". "למה את לא עושה?" הוא התבלבל. "כי אני לא רשומה לקורס הזה," חייכתי אליו. "מתי לבוא?". "אני מבין... עוד עשרים דקות בערך. אולי הם יצטרכו עוד איזו הערכה קטנה אבל עוד עשרים דקות". אז הלכתי לשבת בשמש עשרים וחמש דקות. באמצע הגיע אסמס מהמכונף שהם סוף סוף שולחים את ההזמנות לחתונה, ושאתן את הכתובת שלי. נתתי לו וגם הוספתי "זה ישמח אותי אם יהיה כתוב רותם צנצנת <שם משפחה>". אחרי עשרים וחמש דקות אכן הגעתי לשעור בדיוק שהמרצה שחרר את הנבחנים-זה-עתה להפסקה בת עשר דקות. מתשע ארבעים וחמש עד עשר למדנו מתימטיקה, ואחר כך היו לי שעתיים חופשיות, שבהן חזרתי לדירה. פגשתי בדרך מישהי שגם היא היתה בשעה כה מוקדמת בדרך מהאוניברסיטה הביתה בעוד שכולם שרכו את רגליהם בכיוון ההפוך (למעשה, במעבר החציה חלפנו הידיד העסוק של אתמול ואני זה על פני זה, מרימים את הכובע בטקסיות).
  - לאן את הולכת?
 - לדירה, לישון. היתה לי עבודה קשה וארוכה להגשה ולא ישנתי הלילה. ואת?
  - לדירה, לנקות. היתה אמורה לבקר אותי חברה ואז זה היה נקיונות לכבודה. אבל היא ביטלה אז עכשיו זה נקיון כי צריך.
  - חג שמח!
  - חג שמח!
  רוקנתי את השידה שבכניסה לדירה שיש בה את כל כלי העבודה שלנו ושטויות אחרות, ניקיתי אותה מאבק והחזרתי רק 3/4 מהדברים שהיו בה, והיתר הלכו לפח. אחר כך ניגבתי אבק מהתריסים של הסלון, למרות שאמרתי בכניסה לדירה שהזו הפעם היחידה שאני מתכוונת לעשות את זה, ואחר כך כנ"ל למדפים של החדר שלי: כולל המדפים של דברי האמנות: להוריד הכל אל השולחן, לנגב, להעלות הכל מסודר בחזרה אל המדף.
  תוך כדי כך חשבתי כמה לא פייר זה שMJ לא באה בגלל שאנשים אמרו לה שנופלים פה טילים. ניסיתי להבין למה אני מרגישה מצורעת כאילו זה נוגע בתכונה שבי, והבנתי ש"אל תשחקי עם צנצנת, יש לה טילים" נשמע לי מאוד קרוב ל"אל תשחקי עם צנצנת, יש לה כינים". ואז נזכרתי בידיד שלי מיום ראשון, עם הפריחה, ואיך שהוא התמודד איתה. נזכרתי שהוא שלא סיפר לי עליה, ואז השאיר לי את העבודה המלוכלכת של להחליט לא לישון איתו מחשש הידבקות, ואת הצורך הלא נעים בלומר לו את זה ולמעשה לדחות אותו. הבנתי שלומר לMJ שאמנם יש כאן טילים אבל זה לא באמת מסוכן זה כמו שילד שיש לו כינים יגיד לחבר שלו שבאמת יש לו כינים, אבל "זה מגרד רק קצת". ושטילים, לצערי, תלויים על הקיום שלי בבאר שבע ולא אומרים עלי כלום כחברה, חוץ מזה שמסוכן ללהתקרב לקיום שלי בבאר שבע, כמו שכינים תלויות על הראש של ילד עם כינים ולא אומרות שהוא חבר לא טוב או שום דבר אחר על אופיו: אלא שהמצב הוא כזה שלא כדאי להתקרב אליו, מסיבות אובייקטיביות. זה כאב משום שממש רציתי שMJ תבוא ותפגוש גם את הקיום שלי בבאר שבע, כל כך טוב לי שם. אבל זה באמת מצב חיצוני וכנראה באמת הגיוני למי שלא מחוייב, לנקוט בזהירות בהקשר הזה. זה עדיין מאכזב אותי ועצוב לי מאוד, התוכן הרגשי עדיין נשאר, אבל התחושה פחות גרועה. החלטתי שכדי להרגיש לגמרי בסגירת מעגל בקטע הזה אני צריכה לומר לה כמו שע' אמר בראשון בערב: "אני מצטערת בובה, אני יודעת שהיו לנו תכניות ושציפית לזה, אבל לא תוכלי לבוא לבאר שבע ביום חמישי. שכחתי מזה קודם, אבל אני חוששת שנופלים כאן טילים". זה היה שינוי די מעניין עבורי, וגם ויכלו לשמוע את ההקלה בקול של MJ כשהיא שמעה את זה.
 לצערי זה עדיין נכון: עדיין נופלים טילים בדרום הארץ ואין שום דבר יותר שיכול לקרות כדי שעד שהיא תסע מכאן הפרדיקט "כשיירגע" יקבל ערך אמת [4].
 אחר כך הלכתי לאוניברסיטה (ירדתי עם שלוש שקיות זבל ופגשתי את השכנה מלמטה. היא שאלה אם זו אני ששמתי את הפרחים על הגדר. איך היא ידעה?)
 ולמדנו רצוף עד שמונה. רצוף יהיה שקר גס, משום שכל מרצה ומרצה שחרר אותנו מוקדם יותר מהשעה היעודה לתום השעור, כי זה היה היום האחרון לפני חופשת הפסח וכולם רצו כבר לסיים את היום. אז כשהשתחררנו בשבע מהשעור שאמור היה להסתיים בשמונה הלכתי לדירה לסיים את הנקיון. שטפתי אותה ועזבתי אותה רטובה עם כל החלונות פתוחים והמוזיקה דולקת וירדתי למטה עד שהיא תתייבש, ואז קיבלתי טלפון בהול מהשותפה: "את לפני או אחרי נקיון הדירה? אני כאן ולא מבינה! רוצה להתקלח. מותר לסגור את המוזיקה שלך?". היא בטח חושבת שאני מה-זה מוזרה. וול.
 בעשר אחרי שהכל היה נקי ומסודר ואני הייתי תשושה צנחתי למיטה ונרדמתי ולא שמעתי אפילו את ע' שדפק בדלת כשבא למלא את החסך בליל החיבוק שלנו מראשון בערב.
 
יום חמישי
 קמתי וניקיתי את הכיור ולקחתי תיק ענקי ענקי עם המחשב הנייד והמצלמה הגדולה ואוכל ליומיים ושקית עם סנדלים קצת-מקולקלים, השארתי את השאריות של הממולאים במקרר של ש וע' עם פתק לע' שחבל שפספסנו זה את זה ושיהיה לו בתיאבון, ונסעתי לירושלים.
 בחנות אמרו שבאמת הדפק בסנדלים הוא במסגרת האחריות והם יתקשרו כשיהיה מוכן. נסעתי עם התיק הענק למוזיאון ישראל והיה שם יפה ממש (אולי אכתוב על זה פוסט נפרד כי זה כבר מתחיל להיות אכל"ש), ואז נסעתי לתל אביב ובדרך עברתי בEatMeat שזה המקום שמוכר את האוכל (הבשרי) הכי טעים ומותר לצנצנות שאני כבר אוכלת כמסורת והם שוב זכרו אותי וזה היה נחמד, ואז הלכתי לאגודה לשאול איך היה איזה מפגש שלא הייתי בו כי הוא היה בתל אביב באמצע שבוע ולקושש קונדומים כי שכחתי את שלי בבאר שבע (אהם), ואז לפגוש את הקטה אחותו הנפלאה של המכונף, והיה נהדר וקצר ממש, ואז איבדתי את הדרך לתחנה עם התיק הענקי על הגב אבל בסוף מצאתי ונסעתי לחברה אחרת, לישון אצלה (אהם).
 
יום שישי
 קמנו ביחד והחברה ליוותה אותי אל התחנה ואז ישבתי בספסלים של נחלת בניימין וצפיתי בעוברים ושבים בעניין עד שMJ באה. והלכנו והלכנו והלכנו והיינו קצת בנחלת בנימין והיה שם אמן אחד ממש מעניין שעשה פסלונים שהם בעצם צעצועים מכניים, עם תנועה במנואלה. בחוט מתכת ועץ מלובד וקרטון תעשייתי, נראה ממש כיפי, קיוויתי שיש לו אתר אבל מסתבר שלא אז יגיעו צילומים בהמשך, והלכנו ודיברנו ואכלנו חומוס ואז נסענו באוטובוס הביתה, וברור שמיד פגשנו שם מכר מהתיכון, כי בכל פעם שהיא עולה על אוטובוס כאן היא פוגשת מכר מהתיכון. היא ירדה מהאוטובוס כמה תחנות לפני, ואני המשכתי איתו ועל כל שאלה שהיתה לו לשאול היתה לי תשובה מפתיעה:
 - את גרה בבאר שבע עם חבר? 
 - לא, אני לא סטרייטית.
 - מה עם אנשים מהתיכון? שמרתם על קשר?
 - לא ממש.
 - אני רואה שאת עם MJ, אני זוכר אותה
 - היא לא דוגמה, הייתי מאוהבת בה מגיל 16 עד 21, לא שזה עזר לי הרבה
 - היא סטרייטית?
 - כן, ונשואה.
 - מה עם <שם של הבנזונה>?
 - הוא אנס אותי בגיל 16 ומאז אני לא מדברת איתו.
 וכו'.
 הרגשתי שזה צדק פואטי לענות את כל הדברים האלה. חג החירות לצנצנת פורקת העול.
 כשהגעתי הביתה גיליתי שבאמת הגיע מכתב הזמנה לחתונה.
 על המעטפה רשום "רותם צנצנת <שם משפחה> ובנבת זוגה". עשה לי חיוך ענקי לראות את זה. המכונף כזה נהדר.
 וגם שימש לי תירוץ להתנהג בשיחת הערב אחר כך כאילו אין ומעולם לא היה לי ארון או נושאים מושתקים מול אבא שלי.
 משום מה הוא העלה את הנושא של קורס הקצינים שלי, ואני נזכרתי בקול רם איך זה היה לדבר בלחש בערב בחדר כי התביישתי בזה שאני אומרת "אני אוהבת אותךְ". אחר כך הוא שאל מה שלום התלתלים ואמרתי שהיא גרה עם החברה הנוכחית שלה וארבעת ילדיה, ובקרוב מתכננת גם היא להתרבות.
 ומה שלום MJ? נראית בסדר. ומה עם ההוא שהיית מסתובבת איתו בתיכון, <שם של הבנזונה>? הוא אנס אותי בגיל 16 ומאז אני לא מדברת איתו.
 WIN! 

 אחר כך הרכבנו את הפאזלים שאחותי ואני קנינו לאמא שלי ליום ההולדת ואבא שלי הכין ארוחת ערב משובחת רק לשלושתנו (אחותי והחבר שלה ישנו) ואז התיישבתי בחדר שלי עם חוט נחושת דק ופלאייר וקאטר וסכין יפנית וערימה של כרטיסי ביקור, ובניתי לי עם הלשון בחוץ מרוב ריכוז מנגנון אחד של צעצוע מכני פצפון שעובד אבל מכוער, ואז השקעתי עוד שעה וחצי בלבנות מנגנון נוסף, שהשלד שלו עובד עקרונית, אבל לא הצלחתי בסקאלה הזאת לגרום לו להפעיל שום דבר, אז הלכתי לישון. 
 
יום שבת
 ביקרנו את סבא וסבתא הנהדרים שלי ואכלנו ארוחת צהריים עם המשפחה ואבא שלי התחיל לחקור אותנו שלא-בעדינות מה התכניות שלנו למחר כדי לוודא שלא יהיו לנו תכניות חוץ מאלו שהוא תכנן לנו, שזה להיות ידים נוספות של אמא שלי, אבל בצורה אלימה ולא נעימה, מה שמוזר כי בתכל'ס התכניות שלנו למחר (גם שלי וגם של אחותי שלקחה במיוחד חופש לעניין זה) הן להיות כח עזר של אמא שלנו לקראת ליל הסדר הבא עלינו לטובה, רק שתחתיה זה בסדר ובפיקוחו זה לא.
 ועכשיו "אמא, כבר מותר לקרוא".
 

-
[1] מעכשיו נקרא לו ע'.
[2] נקרא לו ש', שיתאים לשני. ש' וע'. שן ועין.
[3] ב"אהרון והעפרון הסגול" יש קטע שאהרון מכין לעצמו 27 מיני פשטידות, ואחרי שהוא אוכל פרוסה מכל אחת עוד נשארות די הרבה פשיטידות, אז הוא מצייר ומשאיר מאחוריו "צבי אחד תאוותן מאוד וקיפוד אחד רעב מאוד" שיאכלו את השאריות. אנחנו די מין צוות כזה ביחד, ש' ואני, כשמדובר באוכל (טבעוני).
 -
[4] כשמדובר בMJ ובבואה (הקונספטואלי, ובכל פעם זה לבוא למשהו אחר, הכל פרקטל של ייצוג של אותו הדבר בעצם),
 אני מתנדנדת בין שני מצבים:
 אחד ציפיה בלתי פוסקת שמביאה אתה אכזבה וייאוש:
 "הכל כה דמיוני- היא לא תבוא יותר וכדאי לוותר, הקפה מתקרר" (לראות אותה היום),
מול ציפיה בלתי פוסקת שנושאת אתה תקווה למחר תמידי, כמו הזה בשיר של נתן זך:
"כל בוקר מיטיב עמי:
 את אינך. זאת אומרת,
 את עוד יכולה לבוא,
 בואי הערב.
 
כל ערב מיטיב עמי:
 לא באת. זאת אומרת,
 את סתם מתאחרת.
 בואי מחר."