זה לקחת את עציצון הלבלב (סוג של קטניה מטפסת) שהיה על השידה בחדר האוכל, ולהעביר אותה אל אדן החלון שלי, כולל קשירת חוטים שיאפשרו לה לטפס.

למרות שבכל אתרי הגננות כתוב לא לשתול דברים בחלק הצפוני של הבניין, משום שזה אומר שיהיה עליהם צל תמיד,

אני מקווה שסיפורי אפונת הפלא יהיו נכונים והוא יעפיל מהר.

לידו תליתי את אחד מלוכדי השמש, עכשיו זה קצת פחות משנה לי שהשמש שנלכדת בכלל לא פונה אל תוך החדר.

זה מדהים אותי עד כמה זה משנה משהו כאן. אני מסתכלת עליו ושמחה בו ומתרחב לי המקום מבפנים.

נזכרת בסיפור ההוא על האפון שצימח בחרך החלון והיתה ילדה קטנה ששמחה בו וגידלה את הרצון להחלים.

כן, בוא נגדל ביחד, אפון שלי.

אני מסתכלתי עליו ברזולוציה של עשר דקות:

האם העלים שלו באמת הולכים ומתעקלים ומתקרבים אל החוטים?

תוך יום או יומיים אדע אם זה הדמיון שלי או לא.

יש לי כמה אדניות מאולתרות עכשיו, בפתח המרפסת, המקום הציבורי היחיד שיש בו שמש בדירה.

יותר ופחות טובות, יותר ופחות שתולות (כלומר, באחת שתילון, באחת רק זרעים, ליתר דיוק חצאי עגבניות שרי, ובאחרת אין צמח בכלל, לפחות לא כזה ששמתי במכוון). אני זוממת להשאיר פתק על הדלת של האנשים עם הגינה המגניבה ולהזמין אותם להזמין אותי לראות מקרוב ולשמוע שוויצים. אולי באמת. עוד לא וידאתי עם הזקנה מלמטה שזה באמת יהיה בסדר, לשתול ערוגה. אבל אם לא, אמצא לי איפה אחר ודי. 

מתחיל להיות לי מתח בין לרצות לעזוב ולרצות להשאר. 

אני רוצה שותפה שלא תחשוב שאדמה זה מגעיל (היא לא רצתה את הלבלב בפינת האוכל, כי לצלחת של העציץ מתנקז גם בוץ. וואי! אחותי, יש לי חדשות בשבילך,  את יושבת? צמחים גדלים על אדמה. זהו, אמרתי את זה). שתסכים לקמפסט איתי (אני פוחדת להציע את זה אפילו). אני שונאת לזרוק חומר אורגני לפח: עד שהפח מתמלא הוא נרקב והשקית של הזבל מטפטפת, זה דוחה וזה עלבון לטבע, להעיף את זה לפח הכללי במגמת חיריה, כשאפשר שתצא מזה ברכה.