בערב האחרון של הקורס, כולם מסתובבים במסדרונות עד מאוחר. מפטפטים, צוחקים.

מגיעה הודעה מהלמות הלב, שהיא ממש כרגע-עכשיו-עכשיו יוצאת מהארון כלפי אחיה.

הגוף שלי נכנס לתגובת "הך או ברח" קלאסית- לא להאמין כמה מתח נבנה שם בבטן בעקבות דברים כאלה. כמו לפני לידה או אחרי פיגוע, לבחירתכם.

ואני רחוקה שש שעות נסיעה מכל יישוב אנושי הגון (כלומר מגוש דן).

כל חברתיות נגוזה ממחזור הדם שלי, מתחלפת באדרנלין שוצף. אני עוברת על האופציות: לצרוח? לא. לרוץ? לא ולא. המתח נפרק בקושי בתגובה הכי שקטה שיכולה באותו רגע. אם היתה פעם אחת שהבנות בחדר תפסו אותי בוכה, זו הפעם. בכל רגע נכנסת עוד בחורה לחדר ונהיית לידי ערימה כזאת, כמו בפוטבול כשכולם שוכבים על הכדור. אני מוחה את הדמעות. יש ברירה?

למה לכל הרוחות אני נמצאת כ"כ רחוק מהחיים של האנשים שאני אוהבת? להרגע לוקח יותר מדי זמן.

בלילה, הבנות של הקורס בולסות שוקולדים ובמבה ומעבירות את רשמיהן על נתוניהם הפיזיים של הבנים.

"כמו אל יווני", הן מלהגות. "אני אורבת לו כל ערב בקומה לראות אותו יוצא למקלחת בלי חולצה".

כשאני מציינת מי מצא חן בעיני, הן קוראות לי "מסתפקת בשאריות". מה קרה, חוש הומור לא עושה לכן את זה? אני מנסה לספר להן על האקס שלי, הקטן, השמנמן, עם הלב הכי גדול בעולם והעיניים הכי רכות, וחוזק שקשה לתאר. הויתור שהוא עשה למעני מצלצל לי באזניים. לעטוף ואז לתת ללכת. הן לא מקשיבות. מתבדחות בדיחות שטחיות על כל דבר. אני צוחקת, צוחקת, ולבסוף מוכרעת ע"י העייפות.

באמצע הדרך לגוש דן, הלמות הלב אוספת אותי במכונית. התיק ענק ומסרב להידחף לתא המטען. אנחנו יוצאות לחצי שעה, לשדה בצד הדרך, כדי לתפוס קצת נוף ולנשום עמוק. מוצאות אגלי טל בקצה של כל נבט חיטה, ופרפר אחד שלא נרתע מההתלהבות שלנו, עד שלבסוף עף. בינתיים, משטרת התנועה מטלפנת להורים שלה, כי "יש כאן רכב חונה זמן ממושך בלי אנשים, ויש חשש שהוא גנוב". אין מנוח, אין מנוח.

הגוף שלה כבר לא נותן לי לספוג אותו כמו בעבר, אבל כשאני לידה אני יכולה להאמין על עצמי במילה ההיא. לסבית. אני. יכול להיות. אולי.

מורידה את התיק אצל ההורים, בורחת לעשות כמה שיותר זמן ליד אנשים יקרים.

בדרך לקסם פוגשת את אחותו של האקס השמנמוך. היא אפילו עוד יותר נמוכה, וכל כך טוב לי החיוך שלה כשהיא רואה אותי, שאני מאמצת אותה אל הלב. הולכים חלק מהדרך ביחד, עד למקום שכבר לא, ובדרך אני מגלה את השירים על תחנות האוטובוס. עיריית תל אביב לא הכזיבה הפעם. היא מבינה ללבי ומתלהבת גם, חולקת איתי מה מצאה בינתיים ואיפה. אני כ"כ מצטערת על האבדן של המשפחה הזאת.

מבקשת למסור לו שאני מתגעגעת נורא.

היא קצת מופתעת לשמוע שאני לא מדברת איתו בעצמי. אני מקווה שהיא תזכור לומר.

לא אמרתי לה, אבל אני רואה אותו בכל פעם שאני עולה או יורדת מאוטובוס.

מחפשת אותו בכל צומת, ולא רק באלה הפיזיים-

כשאני עומדת בפני כל הכאב הזה, בפני כל השמחה הזאת, הוא עומד צעד מאחורי,

מזכיר לי שויתורים גובים מחיר. מזכיר לי לחיות.

קסם מעשנת ומחבקת, וכשאני חוזרת ממנה, השיער שלי מסריח ואני כ"כ מהורהרת, שמפספסת את הפניה לתחנת האוטובוס, ומחליטה להשתרך לתחנה הבאה. טיפוסים מוזרים, תל אביביים, חוצים את דרכי.