כמה גאה אני פתאום בארץ ישראל.

ככה זה, בידוד תקשורתי באדיבות צה"ל, ומדינה שבה סערות שוככות אחרי פחות משבוע.

ישבתי מול הטלויזיה על קוצים לכל אורך חדשות שישי,

אבל לא אמרו על זה שם אפילו מילה אחת.

 (ההורים, גם אמא וגם אבא, ידעו על מה אני מדברת.

אבל מי שהודיע לי על זה בטלפון בו ביום היה האקס-אקס, תברך אלוהימה את נשמתו.)

אז הנה. פסיקה של העליון אישרה, לראשונה בישראל, לזוג לסביות לאמץ זו את ילדיה של זו.

מעכשיו יש אמא ואמא באופן רשמי גם בישראל,

והכובע מורד בפני טל ואביטל ירוס-חקק, ועורכת הדין שלהן, עירא הדר.

יש המון "אבל"ים, לא את כולם אני מבינה, אבל קודם כל ערימה של כתבות.

ב"הארץ",

ב"ידיעות",

ב"מעריב"

בgogay

ראיון עם הבן הבכור בגל"צ

מתוך פורום הורות הומולסבית בתפוז, קטעים מכתבה ישנה יותר.

מתוך פורום "גאווה-לסביות" בנענע- קישור לפסק הדין המלא.

לא להאמין כמה עתירות הגישו השתיים האלה, וכמה הישגים נרשמו בזכותן.

כיום יש משפחות רבות בהן רשומות אמהות זו כאפוטרופוס של ילדי זו, וגם זו פריצת דרך שלהן.

מי יתן שבעוד כמה שנים זה כבר יהיה טריוויאלי, רישום של עוד "אמא" או עוד "אבא" כהורה נוסף, בתעודת הזהות.

(אומרים שזה לא כזה פשוט. אומרים גם שחלק מאוד גדול מפסק הדין נסמך על כך שאין לילדים אב ידוע, כי נולדו מתרומת זרע אנונימית. וזה אומר שילדים מנישואים קודמים, או שנולדו לתורם ידוע, יהוו בעיה יותר גדולה. גם לגברים הומואים, אפילו אם אחד מהם הוא אב גנטי לילד האמור, פסק הדין הזה לא תקף, כי אז לילד יש כמעט בודאות אם ידועה. אבל גם שכרגע נושא האימוץ הפסיק לקחת כקריטריון את סוג המשפחה ה"חריגה" שבה הוא דן, אלא את טובת הילד. וזה כ"כ משמח.)