ליד הדירה של ש' יש מין בית ספר כזה, לאנשים שהם מפגרים או אוטיסטים, בגוף מגודל.

מהחצר ומהמטבח אנחנו שומעים את כל מה שמתרחש בחצר שלהם, כאילו מתרחש כאן.

הכי קשה זה לשמוע את שיחות הטלפון הפרטיות של המדריכים כשהם יוצאים החוצה, רחוק מעין התלמידים שלהם.

החבר'ה עצמם? עם הזמן לומדים לאהוב אותם (טוב, למעשה את רעשיהם) ממש.

יש אחד שהומה לעצמו בנימה קבועה, מעין אנפוף עולה ויורד. הוא מכיל מילים אבל תמיד באותה נעימה כזאת.

אחרי כמה זמן שזה היה נשמע לי מוזר, זה מאוד מרגיע בעיני כרגע. כשאני שומעת אותו מתגנבת אלי רוח של שגרה.

אני מבינה את זה ממתחת לעור, וזה מפתיע אותי. אנחנו לא כל כך שונים.

האחר אוהב מאוד לקרוא אל המדריכים. ככה אנחנו יודעים שיש "יונתן? יונתן? יונתן? יונתן? יונתן?"

אלה הן קריאות אמיתיות. ולפעמים שומעים את יונתן גם עונה לו. אבל לרוב זה הרבה מאוד "יונתן?"

יש מדריך שקוראים לו יגאל, שזוכה לברכת בוקר טוב הקבועה הבאה: "שלום יגאל! כמו יגאל בשן!" 

ולפעמים הוא פשוט מונה כל מיני שמות של מפורסמים, ופעם אחת (רק אחת) גם שמעתי ממנו מחרוזת קצרה של פרסומות מקומיות.

לפעמים, כשאני משועממת ממש ואין לי יותר זרם של מחשבות בראש,

אני מתחילה בעצמי: "יונתן? יונתן?".

אפילו אם זה לא יונתן ספציפי, יש בזה כיוון מסויים.  

ביום כיפור חשבתי בפעם הראשונה על הציטוט המתמיד שלי כעל סוג חינני של OCD.

אחרי הכל, שירים מתייצבים בראשי בכל הזדמנות, והזדמנויות הרי ישנן המון,

בעקבות שברי משפטים הם באים ומזדנבים להכרתי וכובשים אותה.

בדפי הבוקר שלי יש שורה משיר בכל שבע שורות בערך. כך זרם התודעה שלי נראה:

חלק שלי. חלק בעצם של אחרים. ב- interrupt.  

הם מזדמזמים ולא שואלים אותי, ואפשר לכנות את רצף המחשבות שלי "קטוע",

אלא אם פיסות שיר נחשבות "רצף", ונראה לי שבכל עין ביקורתית לא.

למשל עכשיו: אני כותבת את הפסקה הזאת כבר חמש דקות לפחות, ולקח לי קצת זמן (לא במודע),

אבל בסוף קפץ לי הקטע לראש: "שברי משפטים-פטים-פטים" מופיע בשיר "על בת חמודות"

שהוא התרגום העברי של an Irish ballade של טום להרר.

זה ככה מאז שאני מאוד מאוד קטנה (מבית ספר יסודי, בוודאי).

ובדרך כלל זה לא מפריע לי, ולרוב אפילו מספק מסגרת טובה, מעגנת.

יש רק סצנה אחת שזכורה לי בשנאה רבה, שלי נמצאת באוטובוס קר מדי, בבוקר מוקדם מדי,

והנהג שם שירים של שושנה דמארי ויפה ירקוני נמוך נמוך, ואני לא מצליחה לישון כי המוח שלי מתעקש ללכת עקב בצד אגודל אחרי המילים של השירים.

זה היה בעיני עינוי שמזכיר את הליכתה הנכפית של הנערה/ילדה הסינית בעקבות הקווים ברצפת האורן בחדרה, בספר "קסנוסייד" של אורסון סקוט-קארד.

קראתי לא מזמן את "אשה בורחת מבשורה" וגם שם בגיל צעיר יחסית מופיעים אצל אחד הבנים כל מיני טקסים.

וחוץ מזה, בלי השיר המתנגן בראשי, הרי אני לבד, לא?

אבל זה גם מה שחברי המעשנים אומרים: זה חלק ממני, בלי הסיגריה חסרים לי חלקים שלמים בכל יום מימיי. 

והרי זוהי מלאכתו של כל מכור: להפריד את עצמו מההתמכרות.

.