"יש זמן ל<דברים>", שנה הקול הפנימי שלי בפני,

(לצערי שכחתי אילו דברים הוא מנה לפני החלק שגיליתי שאני ערה בו),

"ועכשיו הזמן לקום!" והלקום שלו הדהד לי בראש כך שפקחתי עיניים באמת,

הושטתי יד את השעון המעורר ו... כן. דקה לפני שהוא אמור היה לצלצל.

זה כל כך כיף להתעורר בבוקר ביקיצה טבעית!

אני מאוד גאה בעצמי על שלמרות שאני לא הולכת לישון בעשר- לפחות אני עושה מאמצים,

כך שהגוף שלי מתחיל מחדש לסמוך עלי ותבניות השינה חוזרות.