(אני לא יודעת את ההמשך של השיר. באמת שירים שמכילים מילים כמו "אנא, אלי" לא נמצאים ברפרטואר שלי בדרך כלל. זה הגיע מהריקודי עם.

וגם ההוא עם המילים, שמצוטט בראש הבלוג. מביך אבל זה כל מה שאני יודעת מ"כמו בלדה", ומסתבר שאלה בכלל לא המילים.

כן, כמובן שבדקתי לפני שציטטתי בראש הבלוג. אבל אז זה לא הפריע לי יותר מדי. תגידי לי מילים שלא כתובות בספר (הוא כנראה אהב אותי, האיש הזה.))

עוד מעט מאוחר. אני מתחילה להרגיש, נו, כמו רווקה זקנה.

מנסה לשים אצבע על הבעיה ומגלה שכבר שנה אני מתייחסת לעצמי בגוף שני כשאני לבד.

את ככה ואת ככה, תעשי ככה ואל תפחדי מככה, יהיה בסדר וכך הלאה וכך הלאה,

וזה באמת לא משאיר יותר מדי זמן לחשוב מה אני באמת, ולא מה ה"את" שלי.

ג' חכם מאוד. 

האם שמתם לב לאחרונה שיש רשימות בצד הבלוג?כי יש. והן לא משתנות כבר הרבה מאוד זמן. 

פעם היה שם טור של תכנונים ומשאלות.

מחקתי אותו ממבוכה, אחרי שבערך 4 שנים לא עשיתי את מה שהיה כתוב שם: ללכת לרקוד קונטקט. 

ואז בשישי שהיה ראיתי הזמנה לשוק קחתן וריקוד ביפו, בקבוצה (המידע הזה בשביל סרפ).

אז מיד נכנסתי למגננה. מצד אחד, למה לא? ומצד שני- למה כן?

למה להרוס חלום בהגשמתו? כשהם לא מוגשמים הם יפים בהרבה!

כך חשבתי וישר שלחתי לג', שיזכיר לי מה עושים עם דברים שפוחדים מהם למרות שהם לא מסכנים אותך "במוות או בפציעה חמורה":

"אני מזהה אותן כמכשולים שמעכבים את ההתפתחות שלי. אני משתדל לא לטפח אותן ולתת להן לגדול"

ואז נתן לי כמה עצות מעשיות לגבי ההתמודדות עם התירוצים שכן יש לי לא ללכת.

ובסופו של דבר הצלחתי לקחת את עצמי לשם, אפילו עם חיוך. והיה נהדר. 

לא היה הרבה ממה שפחדתי, כן היה קצת ממה שכן. היה הרבה יותר נעים מלא נעים,

וחוץ משלוש השניות שבהן הברך שלי אותתה לי שזו לא זווית טובה ולא מצחיק (נשאר סימן סגול גדול), גם לא כואב. 

מגע עושה לי כל כך טוב. 

כן, כן, עובד יקפוץ עם כל ההערות הציניות שלו.

ואללה, כן, בא לי להתמרח על אנשים. זה גם חלק מזה. 

ועכשיו לדבוק ב: בלי אינטרנט אחרי 8. 

את (את) בדרך הנכונה.

(הכל מבחוץ, הכל בגוף שני, כמעט. אבל מגע לא).