כמה כלים. אבל לא זה העניין:

אני ממאנת לצאת מהבית היום, כי אם כן זה לש', ושם, כמדומני, מחכה לי בשורה לא-טובה. 

למה אי אפשר את התקופה השמחה שלנו בחזרה? אני מתעצבנת על התמונה המצטיירת

על זה אמרו ב"דרך האמן": לצייר מחדש גרסאות לאותה יצירה עקב ערכה המסחרי הוא נתיב יצירתי רקוב.

(טוב, הם לא אמרו רקוב, אבל הבנתם) אם החברה שלי לא רוצה להיות חברה שלי יותר, אני לא רוצה לדעת את זה

מנסה לקנות שעות טובות: ערב צפיה בסרט פה, פיקניק שם.

לא מצליחה: היא לא מוכרת. 

אבל לבוא פיזית רק לשם שמיעת בשורות רעות? לא יכולה לעשות את זה.

אז אני בוטשת בקרקע וממאנת.

שמה מוזיקה (שירה ז. כרמל הזאת מוצלחת!), שוטפת כלים. 

שואלת את ד', שהיא גלאי תבניות בתוך בנאדם אינטיליגנט להפליא,

אם אפשר לזהות אנשים בדיסוציאציה מהתבניות המוטוריות וההתנהגותיות האחרות שלהם.

כי אידיוסינקרטית אפשר, אני אומרת: אני מזהה את זה בחברי הלהקה שלי, אבל מה על הכלל?

לא מכירה תבנית, היא אומרת:

ייתכן שיהיו סימנים שקשורים לכך וכך, אבל לא שמתי לב למשהו יותר מקיף מזה,

חוץ מבPTSD, שם יש דברים ברורים. על PTSD כבר חשבתי, אני דווקא לא אומרת לה.

אבל בתוכי אני מתבאסת קשות:

חברי הלהקה שלי? האם אנחנו עוד באותה להקה? ובכלל, למה את רוצה כל כך לדעת על הכלל?

ואני יודעת: אני מסתכלת ברשימת הצ'ט של הפייסבוק שלי, וכולם מכרים שכאלה. אין לי חברים. איפה הם?  

ואני לא רוצה התנהלות של מכרים בעולם. אני זקוקה לחברים ועכשיו, אבל כדי להתנהג עם אנשים כחברים שלי

אני צריכה לדעת מתי הם איתי ומתי לא ועד כמה חסר תקנה זה- טוב מכפי שאני יודעת עכשיו.

אני רוצה את התבנית הזאת כי אין לי מספיק שהות עם האנשים שלי עכשיו,

מספיק כדי להכיר אותם, מספיק כך שאוכל לדעת עליהם

אני מחפשת קיצורי דרך כי אין לי אורך רוח,

אין לי נשימה.