(אומרים שזה שיר על אונס אבל אני לא יודעת. לא על שלי על כל פנים, ובכל מקרה)

אתמול הלכתי לרופאת משפחה וקיבלתי הפניה לבדוק את הברכיים ומרשם לSSRI. 

הלכתי להוכיח לכם מהבלוג שאני בסוג של באסה-חרדתית כבר הרבה זמן,

וגיליתי שאני עושה מגה-שכנוע עצמי לטובה בבלוג, ו/או כותבת כשטוב. 

סיפור נוסף: 

מאז הזה שהיה כואב עם היער והקראוואן, כבר לא כזה אכפת לי שיקראו לי רותם. 

כי צנצנת היה לחש-כשף כזה שנועד להגן עלי מלהיות חלשה ולא אהובה, ואנשים שקוראים לי ככה אמורים היו להיות מיטיבים.

וברגע שאחד שבר את הכלל הזה בצורה כל כך כלכך מקיפה, נשבר גם הלחש.

אף אחד לא יהיה מיטיב איתי רק בגלל איך שקוראים לי, ולא תפקיד של שום לחש להגן עלי.

רק אני, אני המסכנה והקטנה,

צריכה ללמוד שיהיו לי גבולות מספיק חזקים כדי לדחות אנשים שעל פי רוב מעפנים

ומספיק גמישים כדי להזמין אנשים שעל פי רוב טובים. 

שנאמר: והתבונה להבחין בין השניים. 

אלה לא דברים קטנים.

ואני לא רוצה לפטור אותם בפוסט קטן קטן.

אבל... זה מה יש.