פעם היה חוקר התנהגות, סקינר קראו אותו, והוא שיחק בבעלי חיים על ידי התנייתם בכל מיני התניות (צימוד בין גירויים לתגובות). 

יום אחד הוא לקח יונים, ונתן להן חיזוק אקראי לגמרי. לא קשור לשום דבר שהן עשו. וראה מה קורה: 

מה שקרה זה שכל יונה מהיונים האלה פיתחה התנהגות מורכבת ומשונה: ריקודים, סיבובי צוואר, פניות... 

איך ולמה?

כל יונה חשבה שהאוכל מגיע אליה כפרס על משהו שהיא עשתה קודם. כל יונה עשתה, כמובן, משהו לגמרי שונה מתי שהאוכל הגיע, כי הוא אקראי. 

אבל מכיוון שהן היו רעבות, הן השתדלו לעשות לעתים יותר קרובות את מה-שזה-לא-היה, כדי להגדיל את הסיכוי שהן יקבלו עוד אוכל.

מה שבפועל קרה זה שבפעם הרנדומלית הבאה שיונה קיבלה אוכל, הסבירות שהחיזוק זה ייפול על אותה התנהגות רק היה גדולה יותר.

וכך בסוף הניסוי היתה שורה של יונים שכל אחת מהן עושה המון המון את אותו דבר משונה ספציפי שלה, כי זה מה שהיא למדה מהסביבה.

אני מרגישה כמו יונה של סקינר בניסוי שלי "בואו נראה מה עושה לצנצנת טוב". כי אני משתדלת ומשתדלת:

עושה יותר פעילות ואוכלת יותר סיבים, ישנה 8 שעות בלילה ונחשפת לשמש, משתדלת ללבוש צבעוני ולהיות עם אנשים שטובים לי,

אבל גם

נמנעת ממקומות הומים, לא אוכלת תפוחי אדמה וסוכר לבן, מאמינה שיש לי שינויי אנרגיה כתוצאה מעונות השנה ומהמחזור החודשי, לא קופצת מראש המדרגות אל המישורת שלמטה, וכו' וכו'. 

וכל אלה, על פי אמונתי, איכשהו אמור לעזור ולגרום לי להרגיש יותר טוב. אבל אני לא באמת יודעת ממה "יותר טוב" שכזה באמת נובע. 

להכל (אולי חוץ מהפעילות הגופנית) יש קבועי זמן ממש ארוכים, ותמיד קיימת גם האפשרות שיש משהו ממש אקראי (או נסתר) שבגינו טוב לי או רע לי.

ועכשיו בכלל זיהמתי את הניסוי. אם את לוקחת כדורים, הרי אף פעם לא תדעי

אם כל הדברים (הטובים, בשאיפה) שיקרו לך עכשיו הם בגלל שקל לך יותר בגלל הכדורים,

או שמצאת איזה קסם אחר נוסף שבגינו קל לך יותר.

מה המוטיבציה, אם כך, להמשיך לעשות לביתי? 

על זה נאמר כמובן: אם התדירות הממוצעת של האכלת היונים האקראית היתה גדלה (יענו- יותר טוב בכללי),

האם הן היו מפסיקות ללמוד את ההנהגות שנדמה להן שמחוזקת?

נדמה לי שעד גבול מסויים ממש לא, להפך:

יש יותר סיכוי שאם האוכל בא כשהיונה עוד זוכרת איזו התנהגות היא מגדילה, אז החיזוק של ההתניה יהיה גדול יותר.

הגבול הוא כשהאוכל בא לעתים מספיק קרובות שהיונה כבר שבעה, ואז היא כבר לא צריכה לעבוד כל כך קשה בלבצע את הפעילות.

אולי. אולי זה לא מגיע אף פעם לגבול הזה.

אולי גם בגבול הזה היונה כל כך בטוחה שאם היא לא תעשה את הפעילות לא יהיה אוכל,

שהיא קורעת את עצמה להמשיך לעמוד בקצב של המכונה שנותנת אוכל.

(חשוב לפעמים לחשוב על יונים ולנסות לראות מה עשוי לקרות).