הוצאתי מהפח זר ציפורנים והעמדתי אותו על השולחן. נפל וכל המים נשפכו. 

לא צריך, בנדיט. העמדתי את אותו הזר בתוך הכיור. בינתיים הוא לא נופל שוב. 

היה נחמד אצל ההורים, ועוד יותר נחמד היה לפני כן. 

כי הבחור עם העיניים הטובות הביא סרטונים מטופשים קצת לצפות

ואז התכרבלנו על הספה בעודנו מעודדים את המצוירים לעשות את נפלאותיהם המצוירות.

בסוף נסענו לתחנה המרכזית במטרה לנסוע כל אחד לדרכו ואז הסתבר ש... נגמרו כבר האוטובוסים למרכז.

לא שהיה מאוחר, כן? כי מסתבר שהאוטובוס האחרון הישיר לתל אביב יוצא מכאן בשמונה וחצי בערב. שייסה. 

בכל מקרה, היה נעים. איזה כיף זה שנעים. אולי אפילו עם סימן קריאה: איזה כיף זה שנעים!

ועכשיו אני צריכה להבין מה עושים ואיך מדברים על (חוסר) אקסקלוסיביות. 

ג' רוצה לבוא לבקר וזה הגיוני- לפני כשבועיים אני הזמנתי אותו .

אבל אי אפשר שיבוא לכאן חבר לכרבולים/מאהב בלי לדבר עם הבנאדם האחר שאני נפגשת איתו...

אז איחרתי את האוטובוס למרכז ולכן היתה לי הזדמנות פז ללכת בחזרה ולומר מזל טוב במסיבת ה"הפתעה" של ת'.

המרכאות הן כי לא ניתן לשלוט בלו"ז שלה, ולכן היו חייבים לגלות לה שיש מסיבה כי אחרת היא לא היתה באה. 

ת' היא מזל גדול בעולם שלי, ולא אכפת לי כבר שהיא לא מאהבת שלי. אבל זו עוד חברה שלא אוותר על להתרפק עליה. 

אני צריכה להבין למה אנשים כל כך מסובכים בקשר למגע פיזי.

הרי זה עצם החיים הפרימטיים שלנו. צריך את זה. פיזית. 

זה שיהיה לי בן זוג (אם יהיה לי) לא הולך להפחית את הצורך הזה,

ובנאדם אחד לא יכול למלא את הצורך בשבט שלם.  

 שירי החליטה להשאר לגור כאן עוד לפחות חצי שנה,

ואני החלטתי להמשיך לחפש שותפ/ה שיישארו כאן שנה שלמה בלי טובות. 

עוד דבר מסובך. אוסף של סיבוכים ואני בתוכם, יודעת שאהבות כל הזמן מציגות את עצמן ככה, ומרגישה לכודה. 

אתמול (ט"ו באב) הייתי בטריבונל עדויות בנושא תקיפה והטרדה מינית שקיימה קבוצה של נשים בתל אביב. 

זה נשען על העקרונות של חוזק קהילתי ו"צדק מאחה" וכל מיני אמונה מקבלת ולא שופטת.

סופרו שם סיפורים איומים. 

ולכולם לא היה למשפט שום כח להועיל. להפך, פניה לרשויות נטתה להחמיר את המצב. 

זה גרם לי לכעוס ולהרגיש שהפוגעים יודעים יפה מאוד לנצל נשיםפ שיכולת שיקול הדעת שלהן מוטלת בספק:

שיכורות, משוגעות, צעירות מדי. לפעמים מאוד מאוד צעירות מדי, לפעמים סתם צעירות מכדי לדעת שיכול להיות פשוט טוב. 

זה גרם לי לחשוב הרבה על "אינסטינקטים בריאים",

ועל כך שמצבים האלה אנחנו מאוד מעודדות להתעלם, או לא יכולות להתייחס, לאינסטינקטים שלנו. 

ולכעוס על תרבות האונס הזאת שבה אם אנחנו מבינות שמשהו לא בסדר, נטל ההוכחה עלינו והוא כבד. 

וגם על האינסטלטור שאמר לי על התוקף שלי ש"כל בני ה16 מתנהגים ככה". 

וגם על זה שהמכונף לא היה כזה. גם לא כשהיה בגיל 16.  

חברתי הגבוהה עושה צעד לשינוי השם שלה. 

היא כבר מזמן אמרה שזה מתחיל בש' אבל רק אתמול היא גילתה לי אותו,

והיה לי קשה עם זה. חשבתי שאם זה כבר מתחיל בש', זה יהיה שחר; הססני ועדין. 

והיא בחרה במשהו הרבה יותר חזק וכביר מזה. באסה. 

וגם גורם לי להרגיש שאם כבר היא לא רוצה אותו,

אפילו קצת בא לי להיות שחר בעצמי. 

יום אהבה שמח, וזה.