אחת השכנות בבניין של ההורים שלי משפצת את הבית באופן סובסטנסיבי ביותר.

הפועלים ריפדו את כל המעלית בקרטונים ממולאים כאלה, כדי למנוע פגיעה מההובלה הבלתי פוסקת של חומרי בניין וכלים כבדים.

זה מכסה את כל המעלית (חוץ מפתח לכפתורי הקומות ולתאורה) ומכסה את המראות.

עליתי וירדתי בגרסה הזאת של המעלית כמה פעמים, לבד ועם אחרים. חסרונה של המראה מורגש מאוד.

יש איזה הרגל של בחינה עצמית שממש לא מוצא לו מענה.

אז לפני שעזבתי, ביקשתי מאמא לשאול ממנה לורד לרגע, והוספתי מול דלתות המעלית, מיד כשנכנסים:

אסמס מאמא:

כל בוקר אני יורדת במעלית, מלטפת את מה שכתבת ומחייכת. זה כמו חיבוק ממך.

win!

חוץ מזה, נזכרתי שבשנה שעברה בעונה הזאת, קרוביו החקלאים של ב' גדדו תמרים.

"אני אוכלת פירות השנה, אשמח לענף כשתגדדו", סימסתי לו,

והוא החזיר לי "ואני אשמח לקופסה של זיתים".

כמה שהתשובה הזאת שימחה אותי. היתה בה פמיליאריות נוחה של אנשים שמכירים זה את זה

מספיק בשביל לדעת מה כל אחד יכול לתת בקלות, בלי אי נוחות, ויכולת לבקש ולהציע.

כיף כיף כיף. אולי בכל זאת הוא בסדר בכל מיני דברים הב' הזה.

חוץ מזה, עכשיו יש לי תמרים. לחים ומתוקים כדבש.