והחתול של מצחיקי מה זה צודק, הוא כל כך צודק, הוא הכי צודק. 

הוא צדק לי על המכנסיים כשישנתי ואחר כך הוסיף צדק על הבגדים הנקיים שהכנתי לאחרי המקלחת

ובסופו של דבר, את שאר סוף השבוע (והאמת שגם את היום הזה) בסך הכל העברתי בפיג'מה. 

"אתה כזה רשע, אני מאד כועס עליך" סיכם המצחיקי ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. 

היה בסדר אבל פחות שמש משקיויתי לתפוס בסוף השבוע הזה,

וגם כשירדתי הבוקר מהאוטובוס בבאר שבע קידמה את פני אפרוריות מבאסת. 

מה יהיה מה יהיה, מתי יחזור האור? 

וחוץ מזה, עם המצחיקי הלכתי אל בית גבירת המטבח פעמיים:

פעם אחת בשישי בלילה (קצת מאוחר מדי, כי די הערנו אותה בדפיקה על הדלת)

ופעם אחת בשבת בצהריים (בדרך לארוחת צהריים ולפני הסיבוב המיוחל בחוץ, אך, מסתבר, גם כן מאוחר מדי, כי לסיבוב כבר לא נשאר אור) 

ואז בערב, כשעזבתי את ביתו והלכתי (בפעם השלישית באותה יממה) לאסוף אותה מביתה כדי לנסוע לחנוכת בית של חברה משותפת, איבדתי את הדרך. 

זה היה מטופש. 

אחרי חנוכת הבית (המון קישים טבעוניים!) ואולי קצת לפני שהיא הסתיימה בעצם,

התקשרתי לג': אולי תחזור להתחבק איתי גם הלילה? 

הוא הסכים. 

נסעתי בתחב"צ וכל הזמן התעצבנתי שזה מעכב אותי מלחבק את ג'

ומרוב התרגשות שרתי "אני בא הביתה מהלילה", מחישה את צעדי וחסרת סבלנות,
עוד מעט אני מגיע עוד מעט אני אתך עד שנקום, 

ומרוב פאדיחות החלפתי ל"טיול בהיר", שעלה לי עם הפסיכולוגית בהקשר אחר בכלל.

וג' היו לו חדשות משלו, נגמר הדיון רק כשהתעייפנו,

ולי המשיכו אל תוך הלילה עוד טיעונים ישנים של משהו אחר להיטען, לומר שהם קשורים קשורים קשור הכל קשור,

הראש שלי והלב שלי מתבלבלים להם בטוב, כל הזמן טוב ומורכב, והצוואר שלי, שגבירת הלילה ניסתה לעסות בצהריים, נמתח ואיים להיתפס. 

כואב לבלוע רוק ואני מפשפשת בתיק שלי על פני כל הדברים שמדיפים ריח של שתן חתולים, אל החולצה בעלת הצווארון המחמם

בסוף ישנתי

אוי עולם 

אני נכנעת