אז ההצגה של ג'קי היתה כולה שיר בשפה של הפגועות. 

הנשימה היתה קשה עלי. כשהיא נגמרה, אני המשכתי לשבת שם, אבל לא בהלם כמו שקודם, כמו שפעם.

ג' ישב שם לידי ולא יצר קשר עין. הוא אמר, אחר כך, שהוא לא הבין שומדבר.

כאילו הכל פוינטרים לדברים שלא קיימים לו בזכרון.

מילים שלו, אבל יכולתי לומר אותן בעצמי. אפשר היה לנחש.

בזמן האחרון הרבה ממה שאני חושבת עליו זה במונחים של מצביעים. 

המצביעים שלי לעצמי לא תמיד יציבים (מה אעשה עם השם שלי?) ולפעמים הם גם מצביעים על משהו הוא פרגמנטרי.

הקול שלי היה קטן קטן כשיצאנו משם, וזה לא בגלל הדמעות.

הילדות שחקניות שונות שדיברו בקולות שונים את אותו טקסט חלק מהזמן? אני מבינה ולא מבינה.

הלכנו בסמטאות של יפו ואני עדיין הייתי עד מעל הראש בזה, והתעקשתי: תגיד לי לאן הולכים. 

אני אעדכן אותך כשאדע בדיוק את הכיוון, אמר ג שחנה איפהשהוא. יש לך ספק שאמצא?

לא, יש לי קלסטרופוביה. 

בדרך כלל אין לי, אבל לא היה לי נעים עם הקירות הלא מוכרים והמקומות החשוכים. רציתי לדעת לאן אני הולכת. 

רציתי גם לדעת מה הדבר שאני צריכה לעשות. שכן ברור היה שאי אפשר שאכנס לאוטו וניסע.

ההכל עדיין עמד לי בגרון ובגוף ולא יכולתי לענות לשאלה של ג " אז מה שלומך" אפילו אחרי עשר דקות. 

א בתשובה כללית. ולא חשבתי שהוא שואל על עכשיו. ואפילו כשנחנקתי בדמעות לייצר תשובה שאןמרת "אני עוד לא יכולה לענות לך", נשמעתי לי אחרת.

אז לפני האוטו השארתי לו את כל הדברים שהיו לי בכיסים ורצתי נגד הרוח, נוהמת ובוכה. 

היה חשוב חשוב לעשות את זה;), לתת מוצא פיזי לפרץ הכימי הזה בגוף, כי אחרת זה מחזק את הקטטוניה ואת חוסר האונין, מונע שחרור.

חזרתי בטיפוס מעל גדר בטון שמעל לגובה המתניים. לו הייתי בעשתונותי לא הייתי בוחרת ככה, אבל זה היה עוד שמץ של אתגר פיזי לפני ישיבה. 

הנשימה עדיין קשתה עלי, אבל ידעתי שאולי כבר לא אקיא. 

שאולי החשש הכי גדול שלי מהתגובה להצגה הזאת יכול להתנמך לאט לאט. 

ישבתי ומזגתי לעצמי תה ריחני מהתרמוס, ואחרי משהו כמו עשרנדקות של נסיעה, אחת הנשימות שלי היתה תקינה. מאד רווח לי לנשום כמוני שוב. זה החזיק נשימה אחת או שתיים, הסתכלתי בשעון והיה עשר ורבע, אבל אני לא יודעת כמה זמן אחרי ההצגה נשמתי נשימה ראשונה שהיא לא משם.

כשהלכתי לחבק את ג'קי באחורי הקלעים היא פשטה אלי ידיים ואמרה לי מילים טובות שבהצגה אומרים לילדה. מילים מנחמות ואמפתיות. מה זה כשהאמן מנחם את הצופה על דבר איום שהוא כתב, שהוא בכלל לא הדבר האיום. חזרתי אחר כך לפני שהלכנו לחבק אותה שוב ולומר לה דברים יותר של אנשים. 

אבל בהתחלה לא היה לזה מקום.

אחרי שג ואני לבשנו פיג'מה ונכנסנו למיטה לישון, אחרי שדיברנו קצת ואמרתי לו שהלילה לא ארצה לשמוע על מה שהוא קרא, וכן רציתי לדבר על מה שראיתי ועל למה חשוב לי להמשיך ללכת אליהם, אחרי שהפנינו גב זה לזו, ואז הצמדנו אותם, למגע שמאפשר לישון,

 אחרי כל זה השתעלתי עוד כמה שיעולים עמוקים ועלה בי טעם המררה. 

וידעתי: החשש הכי גדול שלי כן קרה. הנה טעם הקיא בגרון שלי. אבל שרדתי את זה, זה כבר לא היה בתוך מהומת הרגש הגדולה.

אני אוהבת שרעדתי ואני אוהבת את הגוף שלי ואת כל מי שנושמת בו. 

וכל מי שמדברת בו היא אני. ומי שמחליטה לרוץ כי היא יודעת גוף ומי שמחליטה לרוץ כי אחרת היא לא תוכל לשבת על התחת במכונית, זו אני. 

ומי שקמה בבוקר אובדת עצות אך במצב רוח טוב, שהרגליים שלה חמימות בתוך השמיכה,  זו אני. 

בוקר טוב.