אם נראה שאני פוגשת את האופה השכונתית לעתים קרובות, הרי ששירי מכפילה או משלשת אותי בכך.

מאז שהתחיל לרוץ העסק הקטן של אוכל ביתי בבאר שבע, היא אוכלת, מרכלת וחיה חלק מחיה במחיצת ובחסות האופה.

אני מסתכלת על זה מהצד: בהתחלה אמרתי: יהיה נחמד אם יקרה. ועכשיו, הסבך מתעבה שם, ואי אפשר דרכו שלא לראות, אבל גם אי אפשר עדיין לומר מה בדיוק. זה דבר איטי שמוסווה על ידי אלף דברים מהירים, ואני לא שם כל יום. במיוחד לא בתקופה האחרונה.

לפעמים בקצוות של מפגשים הומים יותר אני מדברת עם האופה, היא כבר מעודכנת פי שניים ממני: שירי התלבטה בקשר למשהו בפעם האחרונה שאני דיברתי איתה, מאז היו שני עדכונים כבר, והאופה היתה מעורבת בשניהם. ״תשלימי״, אני כמו מרגישה שהיא אומרת.

וזה מזכיר לי את השעור הישן על תדר הדגימה שצריך לדגום בו כדי לקבל תיאור ריאלי של מה שקורה: פיזיקלית, אם יש תנודה רציפה, ורוצים לראות אותה על בסיס דגיםות בדידות, צריך לדגום מספיק מהר כדי לגלות את התנודה. אם מודדים לאט מדי, אז עלולים לפספס, או גרוע מכך, לדגום משהו שנראה כמו תנודה אחרת בכלל, תנודת רפאים דמיונית. למעשה. רק אם דוגמים פי שתיים יותר מהר ממה שהנתונים תכל׳ס משתנים, אז אפשר להעריך באופן סביר את התנודה הנמדדת, לראות את המאפיינים הבסיסיים שלה. זה נקרא תדירות נייקווסט. 

ז אני לא עוקבת אחרי המהירים ואני עלולה לפרש לא נכון מהדגימות החלקיות שלי. אבל פי שניים מהדבר האיטי שקורה אני בטוח רואה, וזה מרגש.