עמדתי בתחנה, בדרך לקניון לפגוש את המתעלמת וחבר שלה,

(כי אחרת לא יהיה על מה להתאבל בעוד שישה חודשים.)

אבל הם מעשנים ועושים לי רע

ויש כ"כ הרבה אוטובוסים שיוצאים מהתחנה הזאת

אז עליתי על זה שמגיע אל האקס.

(חשבתי בתחנה, שאם זו טעות, אז זו טעות שאני צריכה לעשות.)

נסענו.

עברנו את הקניון.

לרדת לא לרדת לרדת לא לרדת.

עברנו את כל התחנות שבדרך.

ירדתי.

עבר כבר זמן מאז הייתי שם, וכמעט פספסתי את הכניסה לרחוב.

הגעתי לחצר, אין אוטו.

השם עדיין על האינטרקום, אולי הוא בכל זאת גר שם.

האור הקטן מהצד החיצוני של השער מנחש את קרבתי ונדלק מעצמו.

זה תמיד סינוור אותנו בדרך פנימה, אבל מבחינתי זה אומר רק שהצעד הבא הוא מבוי סתום.

["הייתי בבית ונורא הצטרכתי לשירותים, אז עליתי על אוטובוס ובאתי לשאול אם אפשר אצלך"]

יושבת על ערמת לבנים מהצד השני של השער, ומלטפת איזו חתולת רחוב שבאה מעצמה.

(זו רמאות. אני יודעת שמהצד השני של השער יש שני כלבים גדולים ששונאים חתולות)

הנביחה הראשונה.

הנביחה השניה.

החתולה די חמודה, מזמן לא גרגרו עלי. כל החולצה שלי מתמלאת בשערות חתול.

מישהו בא.

יוצא בעל הבית. הוא מסתכל עלי ולא מזהה.

אומר: "שלום" וגם אני.

שואל: "את מפה?" עונה "לא ממש"

אומר: "פשוט באתי לראות למה הכלבים משתוללים"

אני מסתכלת על החתולה.

הוא מסתכל עלי.

אני קמה.

הוא אומר: "לא, לא, את ל א חייבת ללכת, פשוט. באתי לראות על מה ההמולה. אם הכל בסדר אתך, אז שיהיה."

אני מתביישנת: "סליחה שהפרעתי לך"

והוא עדיין: "זה בסדר, את יכולה לשחק איתה, פשוט הכלבים נבחו"

אני פונה ללכת והוא פונה חזרה אל השער.

באמצע הדרך אני מתכופפת שוב אל החתולה, דמעות בעיניים.

הוא צועק לי מהשער: "קוראים לה בֶּלָה".

אני מצליחה להוציא דיבור כמעט ברור: "לכולם פה יש שמות"?

כמעט והסגרתי שאני מכירה את השמות של האחרים

הוא מחזיר: "לא לכולם, רק לאלה ששלנו."

אני חושבת, אולי הוא היה נותן גם לי שם?

הוא נכנס חזרה.

יושבת על שפת המדרכה, ממשיכה ללטף את החתולה.

אחרי כמה דקות, כשאני קמה, אני רואה שבעל הבית יצא לראות אם אני עדיין שם. 

על האוטובוס בדרך חזרה, אני פוגשת את המכר היחיד שהכרתי בבית של האקס.

תמיד אפשר לסמוך על אלוהימה בצירופי מקרים.

הוא מסתכל עלי בחיוך ידעני,  

מתחיל לנחש בעצמו "המקום מתאים, והוא גם בדיוק זרק את יודית..."

אני מכחישה כל קשר למאורעות, מוחה את שאריות הדמעות בטישו שהכינותי מראש

וומזמינה את עצמי אליו כדי להתחמק מהמעשנים.

זה עובד.

הערב נהיה נעים יותר ויותר

ובסוף אורזים בחזרה שוב לצבא.

(מה זה היה שאמרנו לגבי לא למשוך, דֶמִיט?)