מהבית שאותו אני מחפשת מדי פעם מהאוטובוס.

(של ההוא שאליו נואשתי כבר מלא להתקשר.)

אתמול הרגשתי זקוקה לא יותר מבימים אחרים.

והלא יותר הזה היה מספיק בשביל להכריע את ההחלטה, ולהרים טלפון.

הוא לא שאל מי זה כששאלתי "אתה בא לגלידה?"

רק "איפה את?" ואחר כך "תוך כמה זמן את פה?"

כשהגעתי וצלצלתי בדלת

הקול שלו באינטרקום אמר, רגע, עוד דקה,

וכשהוא הגיע, מקולח,

במקום "בוא נלך" נפלט לי "פתח לי."

[ובמילים האלה יידעתי את עצמי

שהגלידה, כנראה, כבר אבודה לנו.]

אספנו אחד את השני ונכנסנו 

כל המקומות שונו והבלגן חגג

הסחות הדעת והמאמץ לארח הגיעו אחרי חצי שעה,

כשהבנו שאנחנו רק עומדים באמצע הסלון חבוקים.

כואבות לי הרגליים,

הוא החמיץ מבט שלא רימה לרגע,

אולי נשב כבר?

ישבנו, וכל אחד אמר בכמה מילים ובעיניים

מה עבר עלינו בינתיים 

והוא פוקק את עצמות הגב שלי,

מוכיח לי כמו פעם כמה אני תפוסה.

טבעיות משונה משלה בנו.

הוא אמר:

זה כאילו הלכת בשבת

והיום יום ראשון.

הוא אמר:

איזה כיף שאני יכול לחבק אותך

בלי להתרסק.

וגם אני לא שתקתי, אני בטוחה.

שום דבר, כמו בעולם האמיתי, לא היה מושלם,

וכשהוא פצה פה לומר שהוא מרגיש קצת אשם על כך

שדברים, שאנחנו, לא מתעלים לגבהים של פעם,

האמנתי כשאמרתי לו שמוטב כך,

שיכול להיות שחלק מזה בכוונה לא מודעת

ואפילו שקצת במודע. אולי.

קמנו בבוקר, 

לא בלי פתיעה, לא בלי שמחה

אבל הספקות היו כ"כ, כ"כ קטנים.

כמו שהסכמנו בלי יותר מדי מילים,

הלכנו יד ביד לתחנת האוטובוס,

אני עליתי, מספיקה בקושי לחבק בחטף,

והוא נשאר עיניים טובות עד שחצה את הכביש.

היה נעים להפיס את הגעגוע

למרוד בספירות לאחור.