אף פעם לא הייתי חלק ממשי מחבורה, הייתי אולי מחוברת לאחד הסעיפים שלה,

נראה לי כ"כ מסובך, שהאינטראקציות ממשיכות גם מאחורי הקלעים,

ולכל אחד מבני החבורה יש את ערימת הפחיות שלו מקרקשת מאחוריו לאן שהוא הולך,

ואת הקשרים עם כל האחרים ואת ההתנהגות בקבוצה, סבך סבך סבך.

ככה עכשיו, כשיש קבוצה חברתית כזאת שנפגשת,

אני לומדת צורות תקשורת חדשות.

רכילות טלפונית, שילוב של שני דברים שלא נוח לי לעשות,

ועם ההיא שמחייכת ומפטפטת זה לא הולך כ"כ לא-טבעי.

קשה לי עדיין להכיר, למשל, בכך שללסביות אכן יש חיי מין,

ושהן מוצאות בנות זוג ומחליפות בנות זוג.

בחבורות כאלה יש סימונים נוספים על כל המצאי.

כל מי שהיה עם מי וכמה זמן ואחרות עברו מאז.

זה גם יוצר בעיה נוספת, שכששתיים מהן נתפסות זו בזו,

במקום להוציא רק אחד מבני הזוג מהמאגר הפוטנציאלי לבחור ממנו,

(כמו שבעולם ההטרוסקסואלי) מיד יוצאות ממנו שתיים.

ככה בעדשת העניין נצבעות לי עכשיו בשחור לבן של ריחוק שתיים מהיקרות ביותר,

עד שהשוליים שלהן יתייצבו מהאדוות ההתקרבות ביניהן, יהיה קצת קשה להסב לשם מבט.

וכשהיא אומרת שפספסתי את הופעתה בגלגול חדש של מישהי שכרגע הגיעה אליה בת זוג ראשונה,

ושההיא היתה פתאום כל כך שונה ממה שהיא, שמאושרת ושמחה ו"זורמת",

אני קודם כל זוכרת שראיתי אותה כפוטנציאל ונחמצת מעט, ואחר כך שמחה,

שכן ההיא שבחרה בה נדמית לי פשוטה קצת יותר,

ואולי ככל שפחות מסובך לראשונה כן ייטב.

כמו שאמרו לא מזמן, קשה לסחוב את עול ההומופוביה העצמית של אחרות על הכתפיים,

והתנסות ראשונה בעיקר לא כדאי להכתים בזה.

(הקול הקטן אומר- תתיחסי לעצמך כאל כתם וזה יביא לך אהבה ללא ספק.)

ובכל זאת, גם אני רוצה להיות פשוטה עם מישהי,

אולי מורכבת, אבל בפיסות רצופות בכל פעם,

אבל לא יודעת איך מבעד כל הצעיפים האלה

שאני לא חושבת שיושלו, גם בסוף החורף.