המתולתלת צלצלה ובדרך סיפרה שבקרוב היא פוגשת את הלמות הלב וזוגתה,

מה שכנראה יהיה החנוכה/חנוכת בית מאוחרת/משהו לקראת בוא התינוק.

הקנאה שלי, יחד עם נסיון לארגן את זה ככה שגם אוכל לבוא,

הביאה להתפרצות שלה, ולהתפרצות שלי, ולהמון כעס באופן כללי.

גם התנצחנו, גם ניתקנו בזעם

(ונראה לי שגם יצאתי גרוע )

אני כועסת על כל העולם, ועכשיו.

כי היא לא רוצה להיספר איתי (לגיטימי),

כי הן לא מוכנות להתקפל ממש כדי שגם לי יהיה מקום (לגיטימי),

על זה שלגיטימי שהיא עוד אוהבת את הלמות הלב, אבל האהבה שלי לשתיהן לא לגמרי היתה לגיטימית מלכתחילה...

על זה שהמתחתנת הראשונה, שמעולם לא היתה זוג רשמי שלי, מזמינה אותי לסילבסטר זו השנה השביעית,

אף שאני לא דוברת את השפה שלה, לא מחבבת את החגיגות שלה, ושהיא נשואה לגבר. (ואני מאחרת, אגב.)

על זה שהכריחו אותי תוך סחיטה רגשית ללכת לבקר את סבא שלי בבית חולים, שזה מחזה מאוד לא מרגיע.

על זה שאני לא מצליחה לגמור את כוס השוקו שיושבת כאן כי כל הזמן יש טלפונים, שמרגיזים עוד יותר.

הדבר שמגחיך את כל הסיטואציה הוא, 

שבין היתר הייתי בורחת מכל זה אליו,

אבל זה רק מוכיח שהוא גלולת הרגעה, 

אפילו לא מקבל את המשקל הראוי-

של (עוד) מערכת יחסים בעייתית.