אחרון בנוגע ל"המתרגמת":

(הספר צריך לחזור והמשפטים צריכים להשאר.)

"אז אם דברים כאלה היו שכיחים כל כך, אתם..."

"לא, לא", הוא אמר, כאילו מבין על מה היא חושבת. "לא, אדם לא מתרגל. רק חדל מהפתעה."

"טוב", היא אמרה. "אפשר להוסיף הערת שוליים".

"לא! לא. לא תצעדי על שולי שירים שלי בטביעות בוץ של הערות".

איזו דלת, איזה חלון חשה נפתחים בתוכה? אלוהים כמה קטן זה, כמה עמוק.

והמשפט הסוגר:

היא לחשה לעצמה בסדר, בואי נלך, בדרך האימהית או האבהית שבה אנחנו פונים תמיד אל עצמנו כדי שנעשה את מה שכדאי שנעשה או חובה שנעשה. ובכל זאת היא נותרה שם רגע נוסף בלי לקום ממקומה ולפנות הביתה.