(איזה? זה.)

סוף סוף מעט זמן פנוי,

או שמא נאמר מפונה בכח, עם שאפל.

השארתי אצל הבחור את דפי התקצירים ואת הסיכומים בכתב יד,

מתוך זה שביתו היה הבסיס לשיטוטי ההלוך-ושוב ההם,

ומתוך המחשבה (המוצדקת!)  שבבית לעולם לא אתפנה לקרוא בהם ולהעביר לכאן.

והנה עברה שבת ועוד שבת וסופסוף.

קצת על איך היה:

הגענו ביחד למושב שאחרי מושב הפתיחה. [א']

נראה אקדמי להטריד, כולם בני ארבעים כאלה,

נימוסיים, שקטים, ולא רבים על העוצמה של המזגן.

הבחור מחה עם תחילת ההרצאות, שחלקן הגדול הוקרא מדף.

כדי לשבור את השעמום וכדי ללחח את הצחיחות, התכתבנו.

(כיף לגלות שאת מנהלת דיון כתוב עם מישהו יקר.

דיונים זה לא הצד החזק שלי פנים-אל-פנים,

כך שהאילוץ שקט-דף הועיל ותרם.)

בשלב מסויים הוא נטש במפגיע, ואני נשארתי למושב בלעדיו [ב'],

שהיה צעיר הרבה יותר, וכמעט מעניין עד כדי לא לסכם כלל,

ואח"כ חזר [ג'] רק כדי לנטוש שוב במורת רוח ("משמים") ולהשאיר אותי לנקר (באמת היה משמים.)

בסופו של דבר גם אני זנחתי ועברתי למושב אחר, שם עמד רוביק רוזנטל, שמסתבר בחן שיש לו גומות. 

לקראת הסוף היתה גם הפסקת קפה שמוקמה בדיוק על ישיבת האגודה,

(ומובן שישבנו בישיבה, שהרי בתחילת היום קנינו לנו חברות באגודה)

ועוד פאנל נפלא שהיה שווה את רוב הפיהוקים של שארית היום.

[קצת על מה היה: בהמשך מפחד מחיקה מוקדמת]