כשהייתי בתחנת האוטובוס בכוונה ללכת לשוקולטורה,

צלצל המכונף לאחל מזל טוב והציע לי לבוא לקחת את הדברים שהשארתי.

אמרתי לו שאני כבר מחוץ לבית אז אני לא יכולה להביא את הדברים שלו,

וחוץ מזה אני בדרך לאנשהו, אז לא יכולה לקחת את הדברים שלי,

וחוצמזה לא אכפת לי לקבל דברים, אבל שזה לא יהיה כ"כ טרמינלי.

הוא אמר: לא טרמינלי,

וגם: ואני גם אתן לך ספר שאני יודע שתאהבי

וגם: מה זאת אומרת? כן, אני מתכוון שגם תחזירי לי את הספר!

ואז האמנתי לו.

השווצתי בערכת התה שארזתי לי אמש,

הצעתי לו להתגאות בתלמידתו הטובה,

וכשעליתי על האוטובוס זה כבר לא היה לשוקולטורה.

הכלבים קפצו כמו משוגעים כשעמדתי בצד השני של הדלת

גם אני התגעגעתי אליהם, ושמעתי אותו מקניט אותם:

אתם מאושרים, אה, בהמות?

הוא הציע לי לפרק לי את כל הגושים שהצטברו בגב

ורציתי

אבל

רק כתף אחת נשארת גלויה כשבחיבוק

ואני לא התכוונתי לעזוב

(את החיבוק)

בסוף עברו שעתיים

אותן סיכמתי אחר כך לחברה ששאלה למה לא באתי לשוקולטורה:

הייתי יותר מדי עסוקה בלא להזדיין עם האקס שלי.

את לא קצת חוזרת לאיך שהייתם לפני שנהייתם חברים, היא הקשתה,

ולמרות שהיא צודקת, עניתי לה שזה יום ההולדת שלי

ומותר לי לא להזדיין עם מי שאני רוצה.

איחרתי ליום ההולדת של עצמי, בדירה קטנה בקומה מינוס אחד של איזה בניין על דיזנגוף

(תזכרי בסוכות: ללכת לבקר שוב בחנות המסדרון ההיא בדיזנגון 160 ומשהו, של הספרים המשומשים)

בתיק חלב עמיד אחד וחלב טרי אחד, שתי חבילות עוגיות (אחת לשוקו ואחת לצ'אי),

שוקולית וסוכר (שני הדברים הכבדים ביותר בתיק, ושלא נפתחו אפילו)  

ועם ערכת צ'אי מצויינת (הכל כמעט בצנצנות קטנות, אבל ממש קטנות, שעדיין יהיו לפעם הבאה, ומסננת, להפטר מכל הציפה המעצבנת, ופינג'אן קטן, שאני צריכה לקנות לי עותק כדי שלעולם לא אצטרך עוד לתת דין וחשבון על איפה הדברים של הבית)

ושלוש חפיסות שוקולד מריר (שתיים פרווה ואחת מעולה)

לכירה החשמלית היו שני מעגלים חמים,

אז על אחד חברה היתה אחראית להמסת השוקולד בחלב הטרי, בתוספת קינמון והתבלין המגניב לקציצות, למשקה שוקו חריף (אבל לא חריף מספיק. היא אומרת שצ'ילי עובד ויום אחד היא תוכיח)

ועל השני אני עשיתי את הצ'אי (חלב עמיד ושפע תבלינים).

משקה השוקולד היה כ"כ סמיך ועשיר,

ושתי העוגות האישיות שמסתבר שאחוז השוקולד בהן הופך אותן לבלתי אפשריות לאדם אחד

והנרות על העוגה היו כה מספקים ומעייפים

שבקושי כיביתי, שלא לדבר על לבקש משאלה

והצ'אי נותר מיותם על הכיריים.

עברנו בכבדות מאושרת בלי להרגיש את שעת האוטובוס האחרון,

היה לי טרמפ מוכן הביתה

וקיבלתי במתנה ריבת תאנים שהוכנה בבית, אפילו עם מפית קשורה מסביב למכסה.

בדרך חזרה שכנעתי את עצמי

שאין מה לקטר על עניין האין תכנית אלטרנטיבית מאגניבה ביום כיפור,

כי הוא רק זליגה של סוף השבוע הזה, שהתחיל יופי, באמת יופי.

[סייגים ותלונות זה לא אני, זה פופטיץ.]