המכונף מצלצל מתחנת האוטובוס שמחוץ לאוניברסיטה

ומבשר בהתרגשות שסוף סוף הנתונים מסתדרים מספיק

בשביל להוות בסיס-לראשי פרקים-להצעה-לתזה.

מזל טוב, אני אומרת לו והוא מתמוגג עוד קצת.

איך אתה חוגג? והוא:

אני הולך לישון, כמובן!

כמו בכל פעם שאני נפגש עם המנחה שלי-

עבדתי עד אמצע הבוקר כדי להציג מה שהצגתי.

את ראשי הפרקים אכתוב כבר בלילה הבא.

כ"כ שמח לי לשמוע את הקול שלו בטלפון

כשהוא כזה מרוצה, נפשי משתובבת ויוצאת אליו.

וכל פעם שאנחנו נפגשים, זה כמו יום חג מחדש.

מכיוון שגם אני בעצם עייפה ומתכוונת להשלים שעות שינה

כל הדרך באוטובוס אני משתעשעת ברעיון

לרדת בתחנה שלו ולשאול אותו:

אולי אתה צריך עזרה בלישון?

אבל

וזה עצוב לי להודות

פורים יש רק פעם בשנה

והוא בטח חגג בקפה וסיגריה

המיטה בטח עמוסה בחישובים ודפי מדפסת

ויש רק שמיכה אחת בעוד שאנחנו בטמפרמנט שונה

והוא באמת עייף ועבד עד אור הבוקר

ובשביל לפתוח את הדלת יצטרך לגרור ת'לחמניה מהמיטה

וזה בטח סתם ייגרר למטרד לא נעים.

וגם, אפילו אם זה יהיה מהנה למרות הכל,

הוא לא צריך את הנתון הזה שיתערבב לו בראש

כשהוא כותב את ראשי הפרקים לתזה הלילה.

למזלי, תפסתי דווקא את האוטובוס שלא עובר בדיוק בתחנה שלו,

וזה עזר לי להכריע להיות אדם בוגר ושקול ולעזוב את זה.

וזו, ילדים, גאווה מחורבנת למדי.