השפתיים כל הזמן מפספסות את הנקודה שתהיה ההולמת והבלתי הולמת ביותר,

נמנעים מן העור החשוף, אוספים נשימות מואצות כמו גרביים מרצפת החדר.

הוא מתגונן בהירדמות בצעד הבא,

ואני נרדמת עליו עד שהוא זע בדיוק בשעת יציאת האוטובוס האחרון.

כשאנחנו יוצאים, אד של קור עולה מן הרחוב ועיניו לחות

אי נוחות או אי כנות מתריסות בינינו

כשהאוטובוס השלישי פונה בפניה שברחוב לפני,

הוא אומר לי ממטווח של זרוע: חלאס, בואי הביתה,

ואז מגיע שלי לאט, בהדרת מלכים חמוצה.

מהמיטה אני מתקשרת לקיר שלו,

צועקת אליו: אל תדאג!

כן, יהיה בסדר,

הוא אומר לי

אני יודע.

וסוגרים.