אני ביישנית כרונית,

וזה מתיש להתחמק מכל מיני דברים קטנים כמו לעשות טלפונים לזרים

(בעיקר כדי לקבל מידע מקצועי, אין שום סיבה בעולם שלא תהיה ציפיה ממני לעשות כן,

ויש ציפיה כזאת, ואני מתביישת ומבוששת ולבסוף - מחרבשת. וזה לא נעים.)

וזה לא נעים לומר למישהו שקטן ממני בכמה שנים שאני לא יודעת כלום על תנאי השכר שלי

פשוט כי אין לי אומץ ללכת לבקש את החוברת הקטנה, ואני יודעת שדופקים אותי,

רק לא יודעת בדיוק איך וכמה ואני מעדיפה לא לצאת מהמחילה שלי.

וגם לשאול שאלות טובות אני לא יודעת וככה אני נתקעת שוב ושוב מול המתעלמת עם

"ושלומך- טוב?", ובעצם אני לא יודעת כלום בעל משמעות

על אף אחד שחשוב לי.

* ובקשר למכונף,

מדי כמה ערבים אני אומרת שעלי להפסיק לומר אותו לעצמי בכל יום,

(ולהתחיל לא לומר אותו לעצמי בכל יום, אם זה מה שיידרש)

ועדיין לא אפסו הערבים שבהם אני יושבת מול מחברת מדומיינת

וסופרת תור איזה תירוץ היום, או נושכת את העפרון ובסוף מצלצלת,

ואומרת "לא מוצאת תירוצים, מה עושים?" והולכת ומסתבכת.