(מתעבי ה"קמתי התלבשתי" רשאים לעזוב את האולם כעת.)

בצבא היו חייבים להעלות משהו מאוד דחוף שעתיים-עבודה (כלומר שלוש שעות, אבל עם ארוחת צהריים בתווך) לפני שהייתי צריכה לקחת את הפקלעך ולהסתלק ירושלמה. אחרי כמה עשרות דקות של לחץ אטומי שמלווה בחוסר יעילות משווע (אי אפשר לעבוד באמת תחת לחץ אטומי על מצבים שאינם "טייס אוטומטי"), נפתח שסתום ולי הובהר לרווחתי כי אם התכוונתי- אז גם אוכל ללכת.

יצאתי ובאמתחתי מצלמה וסט בגדים, ודפי מדפסת עם הכיתוב הבא:

במטרה להצמיד אחד מהם לחולצה כשאגיע, ולחלק לידידים.  

שכחתי כמובן את סיכות הבטחון המשרדיות במשרד, וכך מונה המכונף (הוא הגיע ראשון) על השגת סיכות בטחון, בעוד האוטובוס שלי ממשיך בעייפות לעשות דרכו לירושלים.

הוא היה מחוייך ובמצב רוח טוב, ונופף לעומתי באריזה עצומה של גדלים שונים של סיכות בטחון.  

"הוא נראה קצת מוזר עם המשקפיים האלה, אף פעם לא ראיתי אותו בהם", חשבתי כשנפגשנו,

וגם העזתי להחליט ביני לבין עצמי שזה לא כ"כ הולם אותו.  רק בסוף כל ההליכה שלנו למצעד, הוא אמר: "לא אמרת כלום על הזקן שלי", ומטר האסימונים השתקשק- שהוא פשוט מגולח.  

הסתבר שהדרך חסומה למשעי. נאלצנו ללכת ברגל, וזה לקח את הזמן שלקח המצעד כולו בערך.

בשלב השאלה הזהה לשוטרים (סליחה, אולי תוכל לעזור לנו להגיע... לאן הולכים?),

קיבלנו בפעם הראשונה את התשובה המעודדת: "לכיוון ההוא, זה משהו כמו 500 מטר מכאן".

רק חבל שקילומטר וחצי בערך אחר כך נודע לנו ש: "לא ברמזור הזה, לא ברמזור הבא- ברמזור שאחריו... שם   ת פ נ ו   ש מ א ל ה."

בהיותי בעלת הכושר הגרוע יותר מצמד הפדלאות, זה חלחל לרגלי כבר ב"רמזור הזה",

והתגוננתי מפני הבאסה בשירה למנגינת "זמר זמר לך":

לא ברמזור הזה, לא ברמזור הבא, ברמזור שאחריו, שאחריו...

אחרי השמאלה ושלושה מעגלי בדיקת תיקים, הגענו.  הסתבר שיש הרבה יותר שוטרים ומג"בניקים מצועדים, וזה היה אמנם משרה בטחון, אבל גם מעציב.

למרות שעמדנו בלב הקבוצה התל אביבית, שבה אני דווקא מזהה הרבה דמויות,

הוא ניצח בלמצוא ראשון מישהי שתכיר אותו בחזרה.

אחרי זה התברר שהיתה לי סיכת בטחון מיותרת על התיק (המכונף הצביע עליה. לא היה לי מושג ואני לא יודעת מאיפה היא באה), ויחד עם שתי הסיכות שהיו על המכנסיים האהובים עלי, זה היה מספיק ע"מ לתלות את השלט על החולצה, והחבילה הענקית של סיכות הבטחון נותרה בתיק. (שלוש קריאות הידד לקניה המטופשת של השבוע.) למרבה הצער ויתרתי על המצלמה לצעידה משום שהרצועה שלה חתכה את הכתב באופן שלא אפשר זיהוי או קריאה.

המצעד [1] התחיל לצעוד די מהר אחרי בואנו,

ומיד אחרי זה גם הסתיים.

מכיוון שההפנינג שהיה מתוכנן בסוף המצעד בוטל בשל עיצומים במחלקת הכבאות בירושלים, נותרנו על עומדנו ברחוב דוד המלך, קצת אבודים. כוחות המשטרה כרזו שוב ושוב ש"האוטובוסים חזרה למרכז יוצאים" (=חזרו למאורות שלכם הומואים), ו"המסיבה במעבדה בעיצומה!" (=לכו כבר שנוכל לפתוח את הכביש). מה ששכנע אותנו בסופו של דבר לרדת אל צד הדרך היתה כריזת המארגנים ("הבטחנו למשפחה שגרה כאן קרוב שלבר מצווה של הילד שלהם יוכלו להגיע לפחות חלק מהאורחים. ויש גם שתי חתונות סטרייטיות...").

אחרי הארטיק המתבקש בתחנת הדלק בפינה (אגזוזנים זה טוב לתחנות דלק, מסתבר), עלינו ברגל בסיועו של ידיד ירושלמי לביתה של חברה מסיפור אחר, שלא הצטרפה למעידה [2] בשל היותה אם לילד ולתינוקת טריה ("אני מעוניינת להשאר אמא שלהם"). הבאנו חומוס מהחומוסיה למטה וישבנו ארבעתנו על המרפסת באוויר הנעים, מפטפטים וצוחקים ומעיינים בספרי הילדים של הדרדסים, ובסוף אפילו חוזרים על התרגום שלנו לנגינתה של החברה [3].

מה שהשמטתי עד כה:

אחרי חודש שלא התראינו, התחלנו מאוד יפה, הולכים וצוחקים,

אבל ככל שנקף הזמן הרגשתי את הקרסים הקטנים מתחילים לגשש ולבקש.

מאצל החברה יצאנו כבר יד ביד, ואת הנסיעה באוטובוס העברנו

מעולפים ואופסי כוחות, אבל כבר לגמרי בחיבוק מלא.

[1] אוסף קישורים:

קישור תמונות (לא להגיב, זה פורום של לסביות זה)

ודעתה של שדמת על האופי של המצעד הנוכחי.

וגם קצת סיקורים עיתונאיים (כלי התקשורת מסתבקשים להתכנס על הדש למסיבת עיתונאים"):

הארץ ידיעות מעריב.

[2] נשבעת 3X שהתכוונתי לכתוב צעידה.

[3] היא הרימה את הגיטרה ופסעה אל המרפסת, וזה היה נפלא, בעיקר אחרי שקודם לכן הם השכיבו את הילדים לישון. אמא שמנגנת בגיטרה. אף פעם לא התחברו לי שני המושגים האלה, וזה היה כ"כ יפה בעיני.