הוא מה שמנתב את החיים שלי
אני הולכת במה שנשאר מן האדמה
בדרכים שנשארו כי היתר סמרו מאימה ומדם.
[אחרי הכל, בחרתי בחירה אישית וכנה
אז, בבנזונה, ותראו כמה גרוע זה היה.]
אז תגידו שלא הכל כזה, ועדיין
המקומות הכי אישיים הם החשופים ביותר לפגיעה.
אני פוחדת לבחור
להצהיר כל הצהרה אישית
משום שאז "זה" יוכל להלקח ממני.
אני יודעת שכבר ציטטתי את זה פעם, אבל קשה לי למצוא, אז הנה שוב:
"ביליתי את יום ההולדת שלי מחוץ לבית. ממשפחתי קיבלתי מערכת עפרונות צבעוניים. ישבתי לבדי בדירה והתבוננתי בהם בריכוז, חשה פגועה מכך שלא אוכל יותר להרשות לעצמי לצייר בצבע, משום ששימוש בצבע היה ביטוי עצמי שהיה כרוך בבחירה ועורר בי יותר מדי פחד." (אף אחד בשום מקום, דונה ויליאמס)
להלקח ממני, לא רק באופן חיצוני, אלא גם באותו איבוד עניין
אני חוששת לאבד עניין במה שאני חושבת שהיה מניע את החיים שלי
פוחדת שהמצבר שלי לא מספיק גדול ושפשוט אמות מאכזבה אם אכבה באמצע הדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
